מה קרה למטפלים - חלק ב
"הדבר הפופולרי, איננו תמיד הדבר הנכון לעשותו" ("הנחשול")
במסמך "מה קרה למטפלים - חלק א, אשר כתבנו לפני פרוץ המלחמה בימים שכעת נדמים שהתקיימו ב"יקום אחר", שאלנו מה קרה לאנשי המקצוע, מטפלים, רופאים ופסיכולוגים אשר ניראה כי שכחו את "ראשית אל תזיק", והם מעודדים או מאפשרים לקטינים ולבוגרים צעירים עם תחלואה נפשית נילווית חמורה הסובלים מדיספוריה מגדרית להגיע לטיפולי התאמה מגדרית הגורמים להם לנזק בלתי הפיך. שאלנו גם מה קורה למטפלים שיושבים על הגדר ושותקים.
מאז שהתחלנו לעבוד ביחד חשבנו לא פעם על השאלה הזו. העלנו מספר השערות, נשתף אתכם בהן. ראשית, חשבנו שיש קבוצות שונות של אנשי מקצוע. קבוצה אחת כוללת את אלה שמאמינים במה שהם עושים, עוסקים בתחום באופן אקטיבי, וכנראה סבורים כי הם עושים פעילות שהיא תומכת בזכויות מיעוטים מוחלשים. גם כאשר מוצגות לדובר כזה הפרכות לטענותיו הוא מתעלם מהן.
קבוצה אחרת מקשיבה לקבוצה הראשונה, אולי היו ביום עיון בו קיבלו מידע שגוי (למשל הנרטיב כאילו מדובר בטיפולים מצילי חיים), ומי לא רוצה להציל חיים ? זה בהחלט גורם למטפל להרגיש נאור וליברלי, ולוודא שאינו יוצר רושם של שמרן, צר מוחין, או טרנספוב. בפועל אין הוכחה לכך שטיפולי התאמה מגדרית הם מצילי חיים, ועולה חשד כבד כי הם מובילים לאובדנות מספר שנים מאוחר יותר.
בקבוצה שלישית (תודה למי ששלח לנו מייל בנושא) נמצאים אנשי מקצוע אחרים ששותקים ופוחדים להתבטא, הם נאלמו דום, הם מבינים שמסוכן היום לצאת נגד "הנחשול" הזה. חלקם או אפילו רובם משתפים פעולה ומאשררים משום שהם פוחדים להיות מואשמים בטיפולי המרה או שהם בוחרים לא לטפל בילדים כאלה. התוצאה היא שהילדים מפסידים ופוגשים יותר מטפלים מאשררים. נדגיש כי הסברנו במסמך מפורט כי טיפול לא מאשרר איננו מהווה טיפול המרה כך שאנו מעודדים מטפלים לא לחשוש ולא לאשרר.
עוד, באופן טבעי אנשים מרגישים אמון במערכת הבריאות ובארגונים מקצועיים ולכן לא טורחים להבין את מה שמתרחש. הם מסתמכים על אמירות כמו "לא יכול להיות שהרופאים עושים משהו מזיק", "אם עושים זאת באיכילוב, אז זה בטח בסדר", "הם לא סתם מאמינים שזה הטיפול הנכון", "בארה"ב זה הטיפול המומלץ" וכד'. בהקשר זה נמליץ לקרוא את ההתייחסות שלנו למסמך הסתדרות הרופאים ואת ההתייחסות שלנו למסמך הסתדרות הפסיכולוגים, שני הארגונים פרסמו ניירות עמדה המכילים מידע שגוי, טועה ומטעה, המונע פוליטית בלבד, כאשר הציפיה היא מארגונים אלו להביע עמדה מקצועית נקיה ומבוססת.
לאחרונה אף פירסמנו מידע פנימי שהודלף מ"הארגון המקצועי העולמי לבריאות טרנסג'נדרים" המוכיח רשלנות רפואית חמורה והפרה בוטה של כללי האתיקה. אנשי הארגון, יודעים כי הטיפולים שעליהם הם ממליצים גורמים לנזקים בלתי הפיכים: סרטן, דלקות, זיהומים, עקרות, אובדן היכולת לתיפקוד מיני ולהנאה מינית ועוד. הם גם יודעים שלילדים ולבני נוער אין את היכולת לתת הסכמה מדעת לטיפולים אלו ובכל זאת הם ממשיכים לקדם אותם ולהצהיר בפומבי הצהרות השונות ממה שהם אומרים ביניהם.
חשבנו, בין היתר, כי אולי מדובר ב"רוח הזמן" (Zeitgeist). בזמנים כאלה ואחרים, ובתרבויות, או תת תרבויות - היכולת, ואפילו המוטיבציה, להתנגד ל"רוח הזמן", אינן מובנות מאליהן. מלבד הצורך להיות שייך לרוב, לחכמים, למתוחכמים, למתקדמים וכן הלאה, אולי הצטרפות לרוח כזו, שמוגדרת כפרוגרסיבית, מאדירה את המצטרף גם בעיני עצמו.
כאשר ג'.ק. רולינג טענה ש'בני אדם עם מחזור' הן בעצם נשים התנפלו עליה באלימות למרות שעל פניו זה מובן מאליו, זו עובדה ביולוגית פשוטה. כנראה שחלק גדול מאלה שהתנפלו עליה לא היו טרנסיות שנפגעו מעמדתה, אלא אנשים אחרים שהרגישו שלתמוך בטרנסים זה הדבר הנכון, ואז זה גם נכון להתקיף כל מי שאומר משהו שלכאורה פוגע בטרנסים. ההתנפלות המשותפת היא גורם מלכד, המאפשר לאנשים להרגיש זעם קדוש, להרגיש שהם נלחמים על דברים מתקדמים נגד כוחות האופל. ומי מאיתנו לא היה רוצה להיות בצד של אלה שנלחמים בכוחות האופל ?
התקפות על חשיבה:
ברובד של משמעות פסיכואנליטית אפשרית חשבנו על המושג של "התקפות על חיבורים" או "התקפות על חשיבה" הבאות לידי ביטוי בתוך תהליכים מקבילים.
התקפות על חשיבה: בין אם המטפלים מונעים מאמונה במה שהם עושים ובין אם הם מונעים מפחד, בשני המקרים, אותם מטפלים "לכודים", הם שבויים במשהו - שבויים למשל בפחד, בצורך נרציסטי, באידיאולוגיה. משתמע מזה שאין להם כל מרחב חשיבה, מה שיש זה מה שיש. כאשר אין למטפל יכולת לחשיבה עמוקה אודות המטופל, הוא לא באמת רואה את המטופל. גם אין בדיקה מעמיקה של ההעברה הנגדית. כהרף עין נעלמה לה ההשערה הדינמית שכל כך קשה עבדנו עליה לבחינת ההתמחות. גם אין למידה ואין קריאה של חומר מקצועי שלא עולה בקנה אחד עם האידיאולוגיה. יש רק מצב קונקרטי נתון.
בתהליך מקביל, זהו מצבם של הילדים הפונים עם דיספוריה מגדרית: אין להם כל מרחב לחשיבה, החשיבה היא קונקרטית בלבד, הדבר הוא הדבר עצמו. הפוזיציה היא פרנואידית וכל מי שלא איתי הוא נגדי, הפתרון גם הוא קונקרטי בלבד.
מקומות רגשיים אשר לא מאפשרים חשיבה באופן כל כך עוצמתי הם מקומות של חלקים פסיכוטים ו/או פרברטים. זה המצב הרגשי בו שרויים הילדים המגיעים לטיפול עם דיספוריה מגדרית. הזהות הטרנסית היא הגנה מאנית/ דלוזיונלית/ פרברטית מפני מצוקה אדירה. למרבה הצער, גם המטפל מאבד את יכולת החשיבה, אולי המטפל גם כן "משתגע". בולאס כותב: "רק אם יצליח לגרום לאובייקט טוב (האנליטיקאי) להשתגע קמעה יוכל מטופל כזה להאמין באנליזה שלו ולדעת שהאנליטיקאי נמצא במקום שבו הוא היה, שרד ויצא ללא פגיעה בתחושת העצמי שלו". (ע"מ 264) למרבה הצער והתדהמה המטפלים אכן "משתגעים" אבל לא קמעה וגם לא מחלימים מ"שיגעון" זה. כמו שבולאס מסביר, רק כאשר המטפל יוכל להבין כי גם הוא "השתגע" ולהחלים מהשיגעון, הוא יוכל לעזור לילד להחלים.
הדבקה חברתית ופורמציות ההמון:
מבחינה של המשגה חברתית חשבנו על המושגים של השפעה חברתית והדבקה חברתית. כאשר חושבים על ילדים, בני נוער ומבוגרים צעירים, פשוט יותר להבין כיצד הם "נלכדים" במסרים של אידיאולוגיית המגדר, האם גם המבוגרים ובעיקר אנשי מקצוע נלכדו במסרים אלו ? האם ההדבקה החברתית תקפה גם עבורם ?
אנו מציעים מושג נוסף אשר יכול להסביר מה קורה למטפלים. פרופ' מטיאס דסמט, פסיכולוג קליני, בספרו פסיכולוגיה של טוטליטריות ובהרצאה מרתקת מציע את המושג של "פורמציות ההמון" mass formations . במובנים מסוימים התאוריה של דסמט מזכירה גם את ניסוי "הגל השלישי" (הנחשול).
פורמציות ההמון זה סוג של היפנוזה קבוצתית שהורסת את המודעות העצמית האתית של הפרט וגוזלת ממנו את היכולת לחשוב באופן ביקורתי. דסמט מתאר כיצד חברה שלמה מאמינה לנרטיב גם כאשר מוצגות בפניה הוכחות שהוא אינו מבוסס במובנים רבים. האנשים הלפותים בפורמציות ההמון מאבדים את היכולת להסתכלות ביקורתית על מה שהקבוצה מאמינה בו, הם עיוורים לכל דבר שסותר את הנרטיב. מעניין שככל שרמת ההשכלה גבוהה יותר, כך אנשים פגיעים יותר להילכד בפורמציות ההמון. דסמט מתאר תהליך שבו בהתחלה רק 30 אחוזים מהאנשים בחברה מתחילים להאמין באידיאולוגיה מסוימת והם מפיצים אותה על ידי תעמולה. אנו סבורים כי זה מה שהתרחש עם אידיאולוגיית המגדר. דסמט מסביר כי 65 אחוז לא יצאו נגד הנרטיב, אלא יבחרו בדרך הקלה וישתרכו אחרי האנשים שיש להם את הקול החזק ביותר. לכן 95 אחוז ילכו עם הנרטיב המוביל לפורמציות ההמון. רק 5 אחוזים לא ילכו עם הנרטיב ויעיזו לדבר כנגדו. דסמט מסביר כי כאשר אנשים לכודים בפורמציות ההמון הם מאבדים את כל המודעות לאינטרס האינדיבידואלי שלהם, עד כדי מוכנות להקרבה עצמית, כולל אם שפוגעת בבנה. להבנתנו זה יכול להסביר מדוע הורים מאפשרים לילדיהם לעבור טיפולי התאמה מגדרית.
עוד מאפיין הוא שהאנשים הלכודים בפורמציות ההמון הופכים להיות עוינים וחסרי סבלנות כלפי כל מי שמתנגד לנרטיב, הם ינסו יותר ויותר להרוס את כל מי שמתנגד להם ולא מצטרף להמון והם ינהגו כך כאילו זו חובתם המוסרית. דסמט מסביר מהם התנאים הרגשיים הגורמים לכל כך הרבה אנשים להילכד בנרטיב, הוא מדבר על ניתוק חברתי, חוויות של בדידות קשה, העדר מערכות יחסים משמעותיות, ותחושות קשות של חוסר משמעות. כתוצאה מחוויות אלו האנשים ירגישו חרדה חופשית צפה תסכול ותוקפנות, מבלי לדעת מה גורם להם לתחושות אלו, עד כדי מתח גבוה. במצב כזה אם מופץ נרטיב במדיה שמציע לכאורה פתרון לחרדה ומספק אסטרטגיה להתמודד איתה, אזי תהיה נכונות להשתתף בנרטיב, בלי קשר כמה הוא אבסורדי, כי כך אנשים מרגישים שהם יכולים לשלוט בחרדה, ולכוון לשם את התסכול והתוקפנות. כך אנשים מרגישים מחוברים, הבדידות נעלמת, יש לכאורה סולידריות, הם מרגישים שהם נלחמים יחד נגד משהו ונגד כל מי שלא הולך עם הנרטיב. הבעיה היא שפורמציות ההמון נוצרות לא כי אנשים מתחברים זה לזה אלא כי כל אדם מתחבר לקולקטיבי, הסולדיריות איננה בין האנשים אלא עם הקולקטיב, הדרישה היא שכולם יקריבו הכל למען הקולקטיב.
דסמט מסביר כי ניתן למנוע את ההשתלטות של הנרטיב על החברה אם הקבוצה הקטנה, אותם 5 אחוז, תעשה את הבחירה הנכונה, הבחירה של לדבר. חשוב שהקבוצה תמשיך לדבר בצורה כנה ואמיצה. אם הקבוצה שמתנגדת לנרטיב תפסיק לדבר, הנרטיב ישתלט. דסמט מסביר כיצד זה קורה: פורמציות ההמון זה סוג של היפנוזה: בתהליך היפנוטי יש משהו שגורם לאדם להתמקד באספקט אחד בלבד של המציאות, למשל אובייקט מתנדנד, ואז כאשר תשומת הלב ממוקדת בזה כל שאר המציאות נעלמת וכאילו אינה קיימת שוב. (זה מה שמתרחש למשל עם התיאוריה של "לחץ מיעוטים", כאשר כל האספקטים האחרים בחייו של המטופל לא נחשבים פרט להצהרה על זהות מגדרית חדשה). האדם לא ישים יותר לב להיבטים אחרים של המציאות, זה הכוח של המנגנון ההיפנוטי, וזה מה שמתרחש בפורמציות ההמון: רגשות וחרדה שמתמקדות בדבר אחד וכתוצאה מכך אנשים לא שמים לב לדברים אחרים, גם לא לכל מה שהם מאבדים בזה. הואיל ומדובר במנגנון היפנוטי, אם רוצים להפריע לו, הקבוצה הקטנה המתנגדת חייבת להמשיך לדבר. הם לא יצליחו לעורר את ההמון כולו, פה ושם מישהו יתעורר, אבל לדיבור תהיה השפעה כי הוא יפריע להיפנוזה להיות עמוקה כל כך.
דסמט מסביר כי זו הסיבה שחייבים להמשיך לדבר, כמו גם כי יש לנו חובה מוסרית לדבר, בכנות, ממקום של אתיקה. מסיבה זו ומסיבות נוספות (ולמרות שמנסים להשתיק ולהשמיץ אותנו) אנו לא נפסיק לדבר עד שלא תיפסק הפגיעה בילדים ובבני נוער במדינת ישראל. נמשיך לדבר למענם, ואולי גם למען המטפלים, בניסיון להאיר, להסביר, להדריך. יום יבוא ויסתיים הסקנדל הרפואי הגדול ביותר בהיסטוריה (זה כבר קורה במספר ארצות אירופאיות) ותישאלנה שאלות: מי שלח ילדים לטיפולים מזיקים אלו, מי ישב על הגדר ומי העיז לדבר.