אל: פרופ' תומר שכנר, מועצת הפסיכולוגים, הסתדרות הפסיכולוגים, השרות הפסיכולוגי חינוכי, הסתדרות העובדים הסוציאלים, הסתדרות הרופאים, האיגוד הישראלי לפסיכיאטריה של הילד והמתבגר, האיגוד הישראלי לרפואת ילדים, וכל מי שאיכפת לו.
פרופ' תומר שכנר מעביר הרצאות לקהלים שונים עם דגשים בהתאם לקהל היעד תוך שימוש במצגת (אותה ניתן למצוא בחיפוש בגוגל, כפי שניתנה במרץ 2022 ביום עיון של האיגוד הישראלי לפסיכיאטריה של הילד והמתבגר). למרבה הצער, ניראה כי המסרים המועברים במצגת זו אינם מעודכנים ואינם מבוססים ולפיכך גם ההמלצות. אנו יוצאים מנקודת הנחה כי פרופ' שכנר מעוניין בטובת הילדים, לפיכך מצאנו לנכון להעמיד דברים על דיוקם.
תחלואה נילווית ולחץ מיעוטים
פרופ' שכנר מחזיק בתאוריה של "לחץ מיעוטים" (Minority Stress) כלומר סביבה חיצונית לא מקבלת אשר היא זו שגורמת לפסיכופתולוגיה בקרב צעירים הסובלים מדיספוריה מגדרית. לדבריו, כל התחלואה הנילווית הינה מישנית לפתולוגיה המגדרית בתרבות והיא תוצאה שלה. טענה זו איננה נתמכת מבחינה מדעית, להפך.
ראשית, מראיונות עם הורים נמצא כי הפסיכופתולוגיה קדמה להצהרה על זהות טרנסית בכמה שנים. בהרבה מקרים מדובר בפסיכופתולוגיה אורגנית מולדת, כמו שיעור גבוה של אוטיסטים, ADHD, ובעיות נוירו התפתחותיות מולדות. גם בראיונות עם 100 מתחרטים הם מדווחים על תחלואה נילווית שקדמה להכרזה על זהות טרנסית (טבלה מספר 2 שם).
עוד, סקירת ספרות מקיפה מראה כי דיספוריה מגדרית מגיעה עם תחלואה נפשית נילווית כולל בעיות נוירו התפתחותיות אשר מטבע הדברים קודמות לה.
למיטב הבנתנו, מדובר בכיווניות הפוכה מזו שפרופ' שכנר טוען לה: פסיכואנליטקאים כותבים כי הדיספוריה המגדרית היוותה מעין "מיקלט נפשי" - ניסיון לבריחה מהתמודדות עם חוויות של טראומה, כאב נפשי, דיכאון, אימה, יגון ומצוקות אחרות. כותבים אלו מסבירים כי עבודה טיפולית יסודית על הנושאים הכואבים מייתרת רצון או צורך לבחור במסלול של "שינוי מין".
פרופ' שכנר טוען למשל כי הפרעת אכילה הינה מישנית ומטרתה לשנות את הגוף שמפריע. אין הוכחה מחקרית לטענה זו. גם ברצף הופעת הסמפטומים, הן במחקרים שצירפנו והן מהתרשמות בעבודה בקליניקה, למיטב הבנתנו ניתן לשער כי הן הפרעת אכילה והן דיספוריה מגדרית גם יחד מהווים ביטויים שונים של שינאה כלפי הגוף והעצמי, ובזה יש לטפל. כמו שלא ניתן חומרים משלשלים לנערה אנורקסית ונציע לה ניתוח לקיצור קיבה, כך גם לא ניתן הורמונים של המין השני לנערה דיספורית ונציע לה כריתת שד כפולה. נעבוד על מה שמתחת לפני השטח תוך שאנו שומרים מפני פגיעה מכל סוג שהוא בגוף.
מעבר לזה, גם אם התאוריה של "לחץ מיעוטים" היתה נכונה, מן הראוי הוא לשנות את עמדות החברה ולא להפעיל אמצעים אלימים הגורמים לנזקים בלתי הפיכים על גופם של ילדים שאינם בשלים לתת הסכמה מדעת.
אטיולוגיה
למרבה הצער, פרופ' שכנר לא רק שלא מחפש אטיולוגיה או הבנה פסיכודינמית עמוקה, הוא אפילו ממליץ להימנע מהסברים אטיולוגיים. למשל בהרצאה שנתן לאחרונה בשפ"י וכאשר מישהי בקהל שאלה אודות מטופלת שעברה טראומה מינית הוא טען כי יש מחקר ששולל את הקשר בין טראומה מינית לבין דיספוריה מגדרית. נשמח לקבל קישור למחקר זה. אנו לא מצאנו כזה. להפך. מהקליניקה יש עדויות רבות לקשר זה. ולא רק.
בספר "זמן לחשוב" המתאר את האירועים במרפאת המגדר בטאביסטוק, מתואר כי הילדים שהופנו למרפאת המיגדר נמצאו עם הורה מורשע בפגיעות מיניות פי 10 יותר מהממוצע הלאומי.
חוקר, שלימים הפך לטרנס, מצא בראיונות שערך עם טרנסים כי 60% מהם סיפרו על התעללות בילדות: רגשית, פיזית ומינית. הוא אומר כי יש מקרים בהם זהות טרנסית הינה תגובת הסתגלות דיסוציאטיבית קיצונית להתעללות קיצונית בילדות.
מעבר לזה, אטיולוגיה, השערה דינמית, הבנה דינמית עמוקה של הסמפטום של דיספוריה מגדרית, כמו בעבודה עם כל סמפטום אחר, מהווים את אבני הפינה של טיפול פסיכולוגי רציני ואתי, כפי שפירטנו בתגובה לנייר עמדה של הסתדרות הפסיכולוגים.
אובדנות
פרופ' שכנר מציג סקר של ה CDC המראה כי 40% מהטרנסים תיכננו התאבדות. אולם סקר שנערך בארץ מראה אחוזים אחרים ונמוכים באופן דרמטי: 6.7%.
נרטיב האובדנות משמש כהצדקה לכאורה למתן טיפולי "התאמה מגדרית", אולם אין בו ממש, כפי שפירטנו במסמך הפרכת טיעונים של המצדדים בטיפולי "התאמה מגדרית".
נפרט: בניתוח נתונים של מרפאת המגדר בטביסטוק בקרב ילדים הסובלים מדיספוריה מגדרית ונמצאים ברשימת המתנה (כלומר כאלה שטרם קיבלו טיפולי "התאמה מגדרית") נמצא כי שיעור המתאבדים בפועל במהלך 11 שנים היה 4 מתוך כ 15000, כלומר זעום.
מצד שני, מחקר בלגי מראה אחוזי אובדנות גבוהים מאוד בקרב בני נוער כמה שנים אחרי שכבר החלו בטיפול הורמונלי: 5 מתוך 177 התאבדו. גילוי נאות: מתוך התכתבות אישית שלנו עם החוקרים מיכאל ביגס ואבי רינג אשר התכתבו עם עורכת המחקר הבלגי עולה כי הסיבות לאובדנות לא היו בהכרח קשורות לדיספוריה המגדרית.
בכל מקרה, זה מראה כי הטענה שטיפולי "התאמה מגדרית" הם "מצילי חיים" הינה שגויה ומטעה, טיפול הורמונלי איננו מקטין אובדנות. טענה זו אפילו מסוכנת כי היא מותירה בני נוער בסיכון אובדני ללא העירנות והשמירה הנדרשת, תחת האשליה כי ניפתרו בעיותיהם. זה גם מראה כי לא הכל נע סביב הזהות המגדרית, כלומר מדובר בהפרכה נוספת לטענה בדבר "לחץ מיעוטים".
מחקר אחר שהתיימר לתמוך בטיפולי "התאמה מגדרית" מראה שיעורי אובדנות גבוהים בקבוצת צעירים אחרי שהתחילו בטיפולי התאמה מגדרית: 2 מתוך 315 בני נוער התאבדו בתוך שנתיים מרגע שהתחילו בטיפולים.
עוד, בניתוח נתונים שהוצגו במחקר נוסף שהתיימר לטעון כי טיפול בהורמונים של המין השני משפר את המצב הנפשי, נמצא קשר בין טיפול באסטרוגן לבין עליה באובדנות. מחקר ותיק מראה פי 19 התאבדויות בקרב טרנסים כעשור לאחר השלמת טיפולי ההתאמה המגדרית.
מדובר בצעירים הנמצאים במצוקה נפשית קשה, מסיבות שונות, ואשר הטיפול ההורמונלי לא הוכח, כפי שטוענים כ"מציל חיים". האם הוא אף מדרדר אותם לאובדנות ? זו אפשרות שיש לתת עליה את הדעת. מעדויות של מתחרטים עולות מחשבות אובדניות קשות בעקבות הנזקים הקשים שנגרמו לגופם והמצוקות הרגשיות שנותרו בעינן, למרות ה"הבטחה" כי טיפולי "התאמה מגדרית" יפתרו אותן. מומלץ לצפות בסרט הדוקומנטרי פה.
מעבר חברתי
"מעבר חברתי" פירושו שמשתפים פעולה עם הילד הטוען כי הוא שייך למין השני, מחליפים שם, לשון פניה, לבוש וניראות חיצונית, שימוש בבית שימוש בבית הספר, בפעילויות ספורט וכדומה.
פרופ' שכנר חוזר וממליץ על אישרור ועל מעבר חברתי, אולם ניראה כי אינו מעודכן לא בספרות ולא במדיניות של מדינות מתקדמות כמו בריטניה.
חשוב לציין כי בחקירה הבלתי תלויה שנערכה עבור ארגון הבריאות הבריטי, Cass Review הגיעו למסקנה כי מעבר חברתי הוא התערבות אקטיבית עם השלכות לגבי ההתפתחות של הילד. מדובר בהתערבות פסיכולוגית עוצמתית ומזיקה. מעבר חברתי אינו מאפשר לילד להחלים מהדיספוריה המגדרית, ההפך, הוא גורם לה להחמיר ולהתמיד, ומדרדר את הילד למידרון התלול של מעבר רפואי: חוסמי התפתחות מינית, הורמונים של המין השני וניתוחים.
פרופ' שכנר מציג את המאמר הבא על מנת לתמוך בהמלצותיו:
Olson. K., Durwood. L., Horton. R., , Gallagher. N., Devor. A., (2022) Gender Identity 5 Years After Social Transition. Pediatrics.150 (2): e2021056082.
מחקר זה מראה כי 97.5% מהילדים שהחלו במעבר חברתי התמידו בזהות המגדר חמש שנים אחרי כן. פרופ' שכנר משתמש במחקר הזה על מנת לטעון כי המגדר הוא יציב וקבוע. בסוף מחקר זה הילדים עברו לחוסמי התפתחות מינית (29% מהם) ולהורמונים של המין השני (31%) והיתר צפויים להגיע לשם גם, כלומר להתערבויות הגורמות נזקים בלתי הפיכים, כפי שפירטנו פה (סעיף 4)
אנו טוענים כי מחקר זה מראה את הנזקים של מעבר חברתי: ללא מעבר חברתי ברוב המקרים תהיה החלמה ספונטנית מהדיספוריה המגדרית. מעבר חברתי לא מאפשר או מקטין מאוד את סיכויי ההחלמה. כ 88% אחוז מהילדים שלא אושררו החלימו באופן ספונטני מהדיספוריה המגדרית.
ביקורת מקצועית שבדקה את המחקר שפרופ' שכנר מציג לעיל, מציינת גם כי החוקרים התעלמו מהסיכונים הכרוכים בהתאמה מגדרית, המידגם איננו מייצג - מדובר בילדים שהראו דיספוריה מגדרית בילדות המוקדמת ולפיכך לא ניתן להשליך את הממצאים בהתייחס לבני נוער שמראים דיספוריה מגדרית רק בגיל ההתבגרות, חלק מהנבדקים נשר במהלך המחקר, המחקר מדבר על בדיקה לאורך 5 שנים כאשר בפועל הבדיקה נמשכה רק 3.8 שנים, אין בדיקה של משתנים מתערבים, כולל של התערבויות טיפוליות נילוות. עוד, מבחינה פסיכולוגית, בהתייחס לאותם ילדים, המבקרים מסבירים כי המעבר החברתי לא מאפשר לילדים לחשוב אודות המציאות של גופם הפיזי. הם חיים את המגדר שאותו הם מרגישים ושאינו תואם את גופם אולם הפער הופך לדבר שאין להם יכולת לחשוב אודותיו או לדבר עליו. במצב הזה גם לא תהיה להם יכולת ראויה לתת הסכמה מדעת למעבר רפואי בהמשך.
עוד, טוענים המבקרים כי אפילו החברה האנדוקרינית מכירה באפשרות השכיחה של החלמה ספונטנית (desistence) ומחקרים רבים מצאו אחוזים שונים של החלמה זו, הממוצע הוא 85%. לא ניתן לדעת מראש מי הילדים שיחלימו אולם חשוב לאפשר להם אפשרות זו.
לציין גם כי כשני שלישים מהילדים שיחלימו (אם לא מאשררים אותם) יגדלו להיות הומואים, לסביות או ביסקסואלים. מדובר בילדים עם התנהגות לא קונפורמיסטית למינם. לכן, מעבר חברתי הוא למעשה טיפול המרה להומואים ולסביות, הוא לא מאפשר להם לגדול ולהתפתח כפי שהם באמת. פירטנו בעניין זה פה.
המחקר השני שפרופ' שכנר מציג, כתומך בהמלצותיו למעבר חברתי:
Durwood, L., Eisner, L., Fladeboe, K.et al. (2021) Social Support and Internalizing Psychopathology in Transgender Youth. J Youth Adolescence 50, 841–854 (2021)
חוסר תמיכה רגשית בהחלט פוגע במצבו הנפשי של הילד, אולם יש הבדל בין תמיכה לבין אישרור. תמיכה היא בהחלט גורם שעשוי לשפר את מצבו הרגשי של הילד, אבל איך מבחינים בין תמיכה לכשעצמה לבין תמיכה בזהות מגדרית, כלומר אישרור ?
מחקר עדכני מראה כי לא מעבר חברתי הוא זה שמנבא תיפקוד פסיכולוגי, אלא היחסים עם קבוצת בני הגיל והקשרים המשפחתיים. מסקנות המחקר הן כי מעבר חברתי לכשעצמו אינו מנבא הטבה ולכן לא ניתן להמליץ אודותיו. ההמלצה היא לסייע לשפר את היחסים הבין אישים וחווית התמיכה של הילדים.
מחקר נוסף מראה כי מה שקובע את התיפקוד הפסיכו חברתי של הילד איננו המעבר החברתי אלא יחסיו עם קבוצת בני הגיל.
עוד מחקר מראה כי אין הטבה ברווחה הנפשית של ילדים בעקבות מעבר חברתי ושינוי שם בהשוואה לכאלה שלא עשו מעבר חברתי.
מחקר חדש מראה כי בעקבות מעבר חברתי התדרדרו הבריאות הנפשית של הילדים, התיפקוד שלהם ואיכות הקשרים המשפחתיים שלהם.
בשולי הדיון, נתייחס למחקר זה: מחקר זה "הרגיז" אקטיביסטים של אידיאולוגיית המיגדר, משום שהוא מוכיח לא רק כי מעבר חברתי מדרדר את מצבם של הילדים אלא גם נותן הוכחה למושג של "דיספוריה מגדרית בעל התפרצות מהירה" בקרב 1655 מקרים. מוכח כי ילדים אלו היו עם רקע ללא נושאים של מגדר, אולם סובלים מתחלואה נפשית נילווית ומהדבקה חברתית שהובילה אותם להזדהות כטרנסים. מחקר זה למעשה גם שולל את המושג של "לחץ מיעוטים". כאמור, מחקר זה "הרגיז" אקטיביסטים אשר הפעילו לחצים על כתב העת להסיר את המאמר. כתב העת לא הצליח למצוא סיבות מקצועיות כי המחקר עבר ביקורת עמיתים שאישרה את תקפות מימצאיו. לבסוף, האקטיביסטים מצאו כי ההורים לא חתמו על טופס הסכמה לפירסום בכתב עת ותירוץ זה שימש להחלטת כתב העת להסיר את המחקר. אם זו תישאר הסיבה להורדת המחקר מפרסום, יצטרך כתב העת להוריד עוד אלפי מחקרים אחרים בהם לא חתמו הניבדקים על הסכמה לפרסום בכתב עת. זו דוגמא לניסיונות ההשתקה וסילוף המידע על ידי אקטיביסטים, לא ממקום מדעי אלא ממקום פוליטי.
נחזור לנושא של מעבר חברתי: טור מעניין ממחיש באופן חוויתי את הבעייתיות של מעבר חברתי. מומלץ להתנסות בתרגילים המחשבתיים המוצעים שם. במצבים בהם מכריחים את המוח להתעלם ממה שהעינים רואות, להתעלם מקונפליקט בין מה שאני רואה לבין מה שאני יודע שהוא נכון - יש לכך השפעות על הנפש: זה מותיר את האדם מבולבל, מוסח, מתוסכל, איטי ועייף. שימוש בלשון פניה שאינו תואם את המין, גורם למוח לעבוד הרבה יותר קשה, הן ברמה של קלט והן ברמה של פלט. שימוש בלשון פניה שאינו תואם מין משנה את התפיסה, משנה את המציאות שמול העיניים, ומחליש את ההגנות האינסטינקטיביות/ אבולוציוניות.
חוזר מנכ"ל משרד הבריאות נגד טיפולי המרה
פרופ' שכנר מציג את חוזר מנכ"ל משרד הבריאות נגד טיפולי המרה. התייחסנו לכך בפירוט במסמך שלנו: טיפולי התאמה מגדרית לקטינים ולבוגרים צעירים הם למעשה טיפולי המרה אגרסיבים ומוטב לאסור אותם בחוק - או - ללמד ילד לחיות בשלום עם גופו זה לא טיפול המרה.
המלצותיו של פרופ' שכנר אודות טיפול מאשש מגדר אינן מבוססות
פרופ' שכנר ממליץ על טיפול מאשש מגדר, וטוען כי יש לו תמיכה וקוצנזוס. לא כך היא. אין ביסוס מדעי לטיפולי "התאמה מגדרית". מחקרים שהתיימרו לתמוך בטיפולים אלו - הופרכו, כפי שניתן לראות בנתונים שאספנו בטבלה.
נמצא כי טיפולי התאמה מגדרית לא פתרו את הדיספוריה המגדרית, לא שיפרו את המצב הפסיכיאטרי, ושנים אחר כך נמצאה רמת אובדנות גבוהה. הנרטיבים אודות יעילותם הופרכו שוב ושוב. לא קיים קונצנזוס ואין הסכמה לגבי איך נכון לטפל בילדים הסובלים מדיספוריה מגדרית, אפילו לא בארה"ב. ההסכמה היחידה הינה ביחס להמתנה זהירה, watchful waiting ללא התערבויות רפואיות.
יתרה מכך, מספר מדינות מתקדמות וידידותיות ללהט"ב באירופה ערכו חקירות יסודיות, בעקבותיהן שינו מדיניות והפסיקו בטיפולי "התאמה מגדרית" לקטינים.
בשבדיה נערכה חקירה ובעקבותיה הגיעו למסקנה כי הסיכונים הכרוכים במתן חוסמי התפתחות מינית והורמונים של המין השני גוברים בהרבה על האפשרות של תועלת לכאורה. בפינלנד הגיעו למסקנות דומות. בנוסף מדינות אלו אוסרות על ניתוחים לקטינים. הארגון הלאומי לבריאות ולמצויינות בטיפול (NICE) בבריטניה ערך בדיקה שיטתית אודות השימוש במעכבי התפתחות מינית ובהורמונים של המין השני ומצא עדויות לכך ש"יש וודאות נמוכה מאוד לגבי היתרונות האפשריים של תרופות אלו". מומלץ לקרוא את הדו"חות המפורטים אודות יעילות ובטיחות הטיפולים בחוסמי התפתחות מינית ובהורמונים של המין השני, ולהתרשם כיצד מופרכות אחת אחרי השניה הטענות המושמעות כי לכאורה הם משפרים את המצוקה המגדרית, התיפקוד הפסיכו חברתי, הדיכאון והחרדה. בהמשך נערכה חקירה יסודית בבריטניה ובעקבותיה פורסמו הנחיות חדשות, לפיהן דיספוריה מגדרית הינה שלב חולף בילדות, ולא רק שאינם מאשרים "מעבר רפואי" לקטינים, הם אף מזהירים מפני "מעבר חברתי". לאחרונה הצטרפה גם נורבגיה אל רשימת המדינות ששינו מדיניות והפסיקו בטיפולי "התאמה מגדרית" לקטינים. נורבגיה הצהירה כי טיפולי "התאמה מגדרית" לקטינים הם ניסיוניים ואינם בטוחים.
פרופ' שכנר טוען כי השפעתם של חוסמי התפתחות מינית היא הפיכה. טענה זו אינה נכונה. בחקירה של ארגון הבריאות הבריטי נמצאו סיכונים חמורים לשימוש בחוסמי התפתחות מינית, למשל (ע"מ 27-32): פגיעה בצפיפות העצם, פגיעה קוגניטיבית ופגיעה תיפקודית, פגיעה בתיפקודי כליות ובתיפקודי כבד. חוסמי התפתחות מינית פוגעים בצפיפות העצם עד כדי התחלה מוקדמת מאוד של אוסטופורוזיס, יש סיכון לפגיעה מוחית, סיכון לפגיעה בעצב הראיה עד כדי אובדן ראיה בשל לחץ תוך גולגולתי מוגבר, סיכון לפגיעה בתיפקוד המוח. כמו כן חוסמי התפתחות מינית שניתנים בשלב התפתחותי מוקדם (שלב טאנר 2) ימנעו מהילד לכל חייו יכולת תיפקוד מינית ואת האפשרות להנות ממין.. גם עקרות היא תופעת לוואי של טיפולים בחוסמי התפתחות מינית.
בנוסף, חוסמי ההתפתחות המינית "לוכדים" את הילד באופן שמונע ממנו החלמה מהדיספוריה המגדרית, ומוביל אותו להמשך טיפול בהורמונים של המין השני.
מחקרים המוצגים על ידי פרופ' שכנר כתומכים בהמלצותיו, וההפרכות להם
Durwood. L., McLaughlin. K., & Olson. K., (2017) Mental Health and Self-Worth in Socially Transitioned Transgender Youth. Journal of the American Academy of Child & Adolescent Psychiatry 56:2 p.116-123.
מחקר זה טוען כי בעקבות מעבר חברתי חל שיפור בחרדה, בדיכאון ובתחושת הערך העצמי של הניבדקים.
להבנתנו ומהתכתבות אישית עם החוקר אבי רינג, מדובר במידגם קטן ומוטה (63 מקרים מכל ארה"ב וקנדה) אשר מומן על ידי גוף שאפשר לחוקרים לנסוע למרחקים על מנת למצוא את המשפחות התומכות ביותר בטענותיהם. מעבר לכך, את ההשגות שלנו אודות מעבר חברתי כתבנו בפרק זה למעלה.
המחקר הבא שפרופ' שכנר מציע:
Chen D, Berona J, Chan YM, Ehrensaft D, Garofalo R, Hidalgo MA, Rosenthal SM, Tishelman AC, Olson-Kennedy J. (2023) Psychosocial Functioning in Transgender Youth after 2 Years of Hormones. N Engl J Med. 19;388(3):240-250
כפי שפירטנו בטבלת הפרכות למחקרים המצדדים בטיפולי "התאמה מגדרית" יש כמה ביקורות אודות מחקר זה. האחת מדגימה כיצד מבנה המחקר מוגבל, אין קבוצת ביקורת, אין שקיפות של הנתונים ואין אפשרות לבדוק אותם.
ביקורת אחרת מתייחסת לשיעורי האובדנות הגבוהים במחקר זה, כפי שפירטנו בתת פרק אובדנות למעלה. ביקורת נוספת פה, מראה כי ההשערות המקוריות שאיתן הגישו את הבקשה למחקר הן לא אלו שהוצגו בסופו של דבר. החוקרים הסתירו תוצאות, כך שכפי הניראה משתנים אלו הראו שינוי לרעה או חוסר שינוי, אחרת היו מדווחים אודותיהם. גם השיפור שהוצג הוא קטן ולא ניתן לייחס אותו בהכרח לטיפול ההורמונלי אלא למשתנים נוספים.
מחקר נוסף שפרופ' שכנר מציג:
Tordoff, D.M., Wanta, J.W, Collin, A., Stepney, C., Inwards-Breland, D.J., & Ahrens, K. (2022) Mental Health Outcomes in Transgender and Nonbinary Youths Receiving Gender-Affirming Care. JAMA Netw Open. 5(2):e220978.
מחקר זה טוען כי חוסמי התפתחות מינית והורמונים של המין השני מביאים לירידה של 60% בדיכאון אחרי שנה אחת בלבד. אולם ביקורת אודות מחקר זה מראה כי כי מסקנה זו עומדת בניגוד מוחלט לנתונים הגולמיים המוצגים בו. בתחילת המחקר 59% מאלה שעומדים להיות מטופלים סובלים ממדיכאון בינוני עד חמור. שנה אחר כך עדיין 56% מהנבדקים שהחלו בטיפול התאמה מגדרית סובלים מדיכאון ברמה זו (טבלה מספר 3 בחומר הגלם של המחקר). הם הגיעו למסקנה של שיפור בנבדקים בקבוצה זו על ידי כך שהשוו אותם עם קבוצה שלא קיבלה טיפול ואשר שם חלה החמרה. כלומר הם נתנו פירוש של הצלחה/ שיפור בקרב הנבדקים שקיבלו טיפול על בסיס חוסר הצלחה בקרב אלה שלא קיבלו טיפול. אם לא די בכך, 80% מהנבדקים בקבוצת אלה שלא קיבלו טיפול נשרו ולא הגיעו לסוף השנה. ניתן לשער כי הנשירה של אלה שלא קיבלו טיפול נבעה מכך שחל שיפור במצבם ולא הזדקקו יותר לשרותי מרפאת המיגדר בה נערך המחקר.
ביקורות נוספות אודות מחקר זה ניתן לקרוא פה וגם פה.
מחקר נוסף שפרופ' שכנר מציג:
Achille, C., Taggart, T., Eaton, N. R., Osipoff, J., Tafuri, K., Lane, A., & Wilson, T. A. (2020). Longitudinal impact of gender-affirming endocrine intervention on the mental health and well-being of transgender youths: preliminary results. International Journal of Pediatric Endocrinology, 2020(1), 1-5.
מחקר זה התיימר להראות ירידה משמעותית סטטיסטית בדיכאון בעקבות טיפולים בחוסמי התפתחות מינית ובהורמונים של המין השני.
ארגון הבריאות הבריטי אשר סקר מחקר זה הוציא אותו מכלל המחקרים שיש לקחת בחשבון, בשל משתנים מתערבים שלא נעשתה הבחנה ביניהם ובין הטיפול בחוסמי התפתחות מינית.
ביקורת שיטתית אודות מחקר זה חושפת כשלים מתודולוגים ומראה שכאשר בודקים בניפרד את הבנים ואת הבנות לא מוצאים תוצאות מובהקות. מן הראוי לבדוק בניפרד בנים ובנות משום שמתן טסטוסטרון ומתן אסטרוגן אינם התערבויות זהות.
מחקר נוסף שפרופ' שכנר מציג:
Kuper, L. E., Stewart, S., Preston, S., Lau, M., & Lopez, X. (2020). Body dissatisfaction and mental health outcomes of youth on gender-affirming hormone therapy. Pediatrics, 145(4).
מחקר זה התיימר לטעון אודות שיפור בחוסר שביעות הרצון ביחס לגוף והפחתה בדיכאון ובחרדה.
ארגון הבריאות הבריטי שסקר מחקר זה פסק כי המימצאים הם בעלי איכות נמוכה מאוד. יותר מזה, ביקורת אודות מחקר זה מצאה גם כי יש עליה במחשבות האובדניות, בניסיונות האובדניים ובפגיעה העצמית שאיננה מתוך אובדנות בקרב הניבדקים אולם בהעדר ניתוח סטטיסטי הולם אין לדעת האם מדובר בשינוי מובהק סטטיסטית.
מחקר נוסף שפרופ' שכנר מציג:
Kaltiala, R., Heino, E., Työläjärvi, M., & Suomalainen, L. (2020). Adolescent development and psychosocial functioning after starting cross-sex hormones for gender dysphoria. Nordic Journal of Psychiatry, 74(3), 213-219.
מחקר זה התיימר להציג ירידה בצורך בטיפול אצל רופא פסיכיאטר עבור חרדה, דיכאון, אובדנות/ פגיעה עצמית אחרי התחלה בטיפול הורמונלי. אולם כותבי המחקר עצמם מסבירים כי נבדקים שתיפקדו טוב מבחינה פסיכיאטרית לפני התחלת הטיפול המשיכו להיות במצב טוב, וכי נבדקים שמצבם הפסיכיאטרי לא היה טוב לפני התחלת הטיפול, המשיכו להיות במצב לא טוב. כלומר הטיפול ההורמונלי לא השפיע על המצב הפסיכיאטרי של הנבדקים. מאידך נמצאה ירידה במדדים של אובדנות. חוקר כתב לחוקרים מכתב על מנת להבין יותר. הוא נענה כי המחקר איננו מראה כי טיפול הורמונלי משפר את המצב הפסיכיאטרי או את התיפקוד הפסיכוסוציאלי. עוד הובהר לו כי הירידה היתה בחיתוך עצמי של הנבדקים, אולם אין לפרש תוצאות אלו כאילו הטיפול ההורמונלי מפחית אובדנות. ארגון הבריאות הבריטי פסק כי מדובר במימצאים בעלי איכות נמוכה מאוד. לגבי הירידה בפגיעה העצמית הם פוסקים כי אין יכולת להפריד בין משתנים מתערבים.
ההשערה שלנו היא שהנטייה לפגיעה עצמית שהופיעה בתחילת המחקר ופחתה בסופו היא משום שהפגיעה העצמית קיבלה ביטוי בפעולה דרך נטילת ההורמונים המזיקים לגוף. החלק ההרסני והמשמיד את הגוף מצא ערוץ אחר ולכן לא הזדקק לחיתוך עצמי.
מחקר נוסף שפרופ' שכנר מציג:
de Lara, D. L., Rodríguez, O. P., Flores, I. C., Masa, J. L. P., Campos-Muñoz, L., Hernández, M. C., & Amador, J. T. R. (2020). Psychosocial assessment in transgender adolescents. Anales de Pediatría (English Edition), 93(1), 41-48.
מחקר שטוען אודות שיפור במדדים של חרדה ודיכאון, שיפור שאכן ניצפה, אולם חוקר מצביע אודות כשלים מתודולוגים במחקר זה כמו מידגם קטנטן (23 נבדקים) ומוטה, העדר בקרה על משתנים מתערבים. ארגון הבריאות הבריטי פסק כי המחקר בעל איכות נמוכה.
מחקר נוסף שפרופ' שכנר מציג:
Becker-Hebly. I., Fahrenkrug, S., Campion, F., Richter-Appelt. H., Schulte-Markwort. M., & Barkmann (2021) Psychosocial health in adolescents and young adults with gender dysphoria before and after gender-affirming medical interventions: a descriptive study from the Hamburg Gender Identity Service. Eur Child Adolesc Psychiatry 30, 1755–1767.
כותבי המחקר עצמו מציינים כי לא נבדקו הבדלים סטטיסטים בין ארבעת קבוצות המחקר (ניסוי וביקורת), וגם לא נבדקו לפני ואחרי הטיפולים כך שלא ניתן להכליל את המימצאים.
מחקר נוסף שפרופ' שכנר מציג:
Nieder. T., Mayer. T.K., Hinz. S., Fahrenkrug., S., Hermann. L., & Becker-Hebly. I. (2021) Individual Treatment Progress Predicts Satisfaction with Transition-Related Care for Youth with Gender Dysphoria: A Prospective Clinical Cohort Study, The Journal of Sexual Medicine, 18:3. P. 632–645.
מחקר זה בדק שביעות רצון לעומת חרטה שנתיים אחרי טיפולי התאמה מגדרית, הורמונלים וניתוחיים. המחקר טוען כי לא נמצאו מתחרטים מבין הנבדקים, שנתיים אחרי קבלת הטיפולים.
בדיקה של מתחרטים בטווח של שנתיים בלבד היא אינה מהימנה. מחקרים שמדווחים על אחוזי מתחרטים נמוכים נמצאו כלא מהימנים. אחוז המתחרטים הולך וגדל ברחבי העולם.
במחקר ארוך טווח נמצא כי החציון לזמן שחלף מרגע שינוי המין ועד החרטה הוא 7.5 שנים לנשים ו 8.5 שנים לגברים, כלומר כשמונה שנים בממוצע. (ע"מ 7 במאמר המצוטט). מחקר אורך אחר דיווח על פרק זמן של 11 שנים מהשינוי ועד החרטה. מחקר חדש יחסית מראה כי אחרי 4 שנים, 30% מאלה שהחלו בהורמונים של המין השני מתחרטים.
לסיכום:
לאור הניתוח המפורט של המצגת של פרופ' שכנר, נודה על שינוי מסרים, המלצות, ובהתאם גם שינוי מדיניות קבלת החלטות ביחס לקטינים ולבוגרים צעירים הסובלים מדיספוריה מגדרית.
בברכה,
קבוצת אנשי מקצוע למען שמירה על קטינים ובוגרים צעירים מפני טיפולי התאמה מגדרית