הפרכות לטענות שהועלו בסרט אמת פנימית
הפרכות לטענות שהועלו בסרט "אמת פנימית"
הצטערנו לצפות בסרט "אמת פנימית" שהוקרן בערוץ 13. כאב לנו לראות את המצוקה של הורים לילדים הסובלים מדיספוריה מגדרית ושל הילדים עצמם. צר לנו מאוד על הביריונות ממנה סובלים הילדים, אסור בשום פנים ואופן שזה יתרחש, לא כלפי ילדים אלו ולא כלפי אף ילד. צר לנו על תחושות הרדיפה, הנידוי, החרדה, הבדידות והכאב. במיוחד צר לנו על הבלבול של המשפחות בהתייחס לשאלת הטיפול הראוי עבור ילדים אלו. הלב יוצא אל ההורים הנמצאים במילכוד עם הילד הסובל, אשר מצא לכאורה פתרון בתיאוריה נאיבית התואמת את גילו. במקרה של "גאיה", למשל, הילד אמר להוריו: "אני רוצה להיות בת בבית ובן בבית הספר ובא לי בגדים של בת". ניראה שנחמד לו עם דברים של בנות ובחברת בנות אבל עדיין רצה להישאר בן בבית הספר. מדוע זה נילקח ממנו ? מדוע דבריו נלקחו באופן קונקרטי ותורגמו למעשים ? גם ההבנה שלו ביחס ליכולת של דברים להשתנות היא תואמת את גילו: "הדייג הפך להיות דג מלוח", כאילו באופן מאגי דברים משתנים מהותית. למרבה הצער, הקול הילדי והנאיבי, המחפש הקלה ממצוקה, קיבל תמיכה והסללה מאנשי מקצוע בגישה מאששת מגדר, אשר מוסרים להורים ולצופים מידע שגוי, טועה ומטעה, המוגש באיצטלה של מקצועיות.
מובן לחלוטין רצונם של ההורים להקשיב למי שנדמה שהוא איש מקצוע מנוסה, לסמוך עליו כי הוא יודע כיצד לסייע לילדם הסובל, להאמין כי הוא ממליץ על הפתרון הטוב ביותר. ההורים הדואגים אולי קיוו כי היענות לילד תעזור לו להרגיש טוב יותר, אף על פי שניראה כי בפועל אישרור מגדרי לא פתר את בעיית ההצקות והאפליה בבית הספר, ומן הסתם החמיר אותן. המעבר החברתי (שינוי שם, שינוי לשון פניה, שינוי מראה חיצוני וכדומה) איננו מביא להקלה מהדיספוריה המגדרית אלא מסליל את הילדים גם למעבר רפואי על נזקיו הבלתי הפיכים.
הילדים, בני הנוער והצעירים המדברים בסרט מבטאים תחושות של הקלה ואופוריה בהאמינם כי קיבלו את תרופת הפלא למצוקתם. האמנם ? ולכמה זמן תימשך הקלה זו ? מה יהיו מחיריה ? ההורים רוצים להאמין כי בחרו במסלול הנכון. יוצרי הסרט מגבים את העמדה המאששת מגדר ומציגים אותה כעמדתם של אנשי המקצוע. הם לא נותנים מקום לאנשי מקצוע האוחזים בגישה אחרת. נוצר רושם מוטעה ומטעה כאילו אלה שלא תומכים באישוש מגדרי הם רק דתיים, שמרנים וחשוכים. ולא כך היא.
אנו חברים בקבוצת אנשי מקצוע מתחום הבריאות ובריאות הנפש (פסיכיאטרים, רופאים, פסיכואנליטיקאים, פסיכולוגים קליניים, רפואיים וחינוכיים, עובדים סוציאלים, פסיכותרפיסטים) בעלי מגוון עמדות פוליטיות ודתיות, אך מאוחדים בעמדתנו המבוססת על מחקרים, פסיכואנליזה, פסיכולוגיה וידע אודות התפתחות ילדים ונוער. אנו כותבים ועובדים מתוך דאגה לילדים, למתבגרים ולבוגרים צעירים המתמודדים עם מצוקה מגדרית. אנו ממליצים על טיפול נפשי משתהה וממושך, הפותח מרחב לשאלות ולחקר המודע והלא מודע שבבסיס המצוקה הגלויה. הואיל וגישה מאששת מגדר איננה מבוססת ראיות וכרוכה בנזקים, חלקם בלתי הפיכים, אנו מבקשים להזהיר מפני טיפול מאשש מגדר עבור ילדים ובני נוער הסובלים מדיספוריה מגדרית.
כאמור, המלצה על גישה חקרנית ולא מאששת מגדר אינה רק המלצתם של גופים שמרנים. מספר מדינות מתקדמות וידידותיות ללהט"ב באירופה ערכו חקירות מקיפות כולל סקירות שיטתיות של ראיות. בעקבותיהן, שבדיה, פינלד, נורבגיה, ודנמרק שינו מדיניות והפסיקו בטיפולי התאמה מגדרית עבור קטינים למעט במקרים נדירים בתוך מסגרת מחקרית מבוקרת. מדיניות דומה נקבעה גם באנגליה, שם נערכה הבדיקה המקיפה ביותר בנושא, ופורסם דו"ח קאס הממליץ על הנחיות אלו. המסקנה שהגיעו אליה היא כי לא רק שאין תועלת בטיפולי התאמה מגדרית, הנזקים שהם גורמים הינם חמורים ובלתי הפיכים. בחלקים הולכים וגדלים בעולם המערבי ההמלצה היא פסיכותרפיה לא מאשררת כקו טיפולי ראשון, וכן המתנה זהירה, שהיתה העמדה הטיפולית במשך עשרות שנים ואף הוכיחה את עצמה: ללא אישרור הרוב המכריע של הילדים יחדלו לחוות דיספוריה מגדרית.
כאנשי מקצוע האמונים על הבנה מעמיקה של הנפש וחיפוש אחר סיוע להחלמה ולהתפתחות, אנו מדגישים את חשיבות היכולת לשחק. במקרים של ילדים, בני נוער ובוגרים צעירים המבקשים "שינוי מין" (מה שאינו אפשרי כמובן, ניתן לשנות רק חזות חיצונית) יש קריסה של היכולת לשחק, אין מקום לדימיון או למרחב פוטנציאלי, הכל נתפס באופן קונקרטי, אין יכולת סימבולית. הכמיהה היא גם לפתרון חיצוני מיידי, כזה שגם "מצטלם" בסרט.
אפשר להבין כי הילד הסובל ואולי גם הוריו, הלכודים בסבלו, יקרסו למקום קונקרטי זה, אולם הציפיה מאנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש היא להחזיק את ההבנה העמוקה יותר ולא לקרוס לפתרונות קסם לכאורה. מטפלים מאששי מגדר מאשררים את הילד באופן מיידי; מרגע שהילד רוצה שידברו איתו בלשון נקבה, רצונו מתקיים, ללא שנעשתה קודם לכן הערכה מקיפה. האבחנה ניתנת מיידית וה"טיפול" מתבצע בו במקום. אין השהייה, אין הקשבה מעמיקה פנימה והחוצה, אין שאילת שאלות או העמדת השערות ביחד עם המטופל אודות מוקדי המצוקה ושורשיהם. גם אין קריאה ביקורתית של מחקרים אמפיריים, ויש הכחשה של תאוריות פסיכואנליטיות והתפתחותיות שהתבססו במשך עשרות שנים.
אנשי מקצוע המופיעים בסרט טוענים כי הם מושתקים ומפוחדים. בפועל הם פועלים ללא מפריע. מרפאות המגדר עובדות באופן פומבי המקודם גם במדיה. מי שמושתק הלכה למעשה הם אלה שמביעים עמדה אחרת, כמו חברים בקבוצה שלנו, אשר חוששים להזדהות כמחזיקים בעמדה לא מאשררת. נדהמנו לגלות בשנים האחרונות כי מתרחש בארץ "צייד מכשפות" של כל מי שמתנגד לאישוש מגדרי. אפילו בסרט רואים הפגנה אלימה כלפי אביגייל שרייר מחברת הספר "נזק בלתי הפיך" וכן ניסיון תקיפה פיזית שלה באמצע הרצאתה. רוב אנשי המקצוע "יושבים על הגדר" ופוחדים להתבטא. אחרים מאשררים ותוקפים את מי שמנסה להשמיע קול אחר או אפילו להעלות שאלות. כתבנו על כך יותר ב"מה קרה למטפלים" א, וב.
משפחות הנמצאות בצומת דרכים קריטית של קבלת החלטות טיפוליות ביחס לילדיהם הסובלים, ראויות לקבל מידע מדויק ומהימן. מנגד, מידע שגוי, טועה ומטעה כפי שמובא בסרט "אמת פנימית" עלול להוביל לקבלת החלטות שבסופה לא רק שאין הטבה אלא שנגרמים נזקים בלתי הפיכים. לכן, מצאנו לנכון לעבור באופן מפורט על הטענות המובאות בסרט ולהפריכן באופן מבוסס ראיות ומתוך חשיבה קלינית מעמיקה.
הטענה: ילדים קטנים יודעים מה המגדר שלהם, "גאיה נולדה בגוף הלא נכון".
האמת: אף ילד לא נולד בגוף הלא נכון. יש בנים נשיים ויש בנות גבריות וזה לגמרי בסדר להיות כאלה. תפיסת המגדר של ילדים איננה קוהרנטית והיא עשויה להשתנות לאורך גיל ההתבגרות והבגרות הצעירה. דווקא ההתפתחות המינית המתרחשת בגוף בגיל ההתבגרות מאפשרת לילד ולמתבגר להתיידד מחדש עם גופו המשתנה והמתפתח ואף להינות ממנו. כראיה, מחקר שנערך בגרמניה מפריך את ההנחה בדבר הקביעות של דיספוריה מגדרית, כאשר מעקב שנערך אחרי ילדים, מתבגרים ובוגרים צעירים בעלי אבחנה זו מצא שכעבור חמש שנים אבחנה זו לא נכללה יותר בתיק הרפואי של כ 63% מהנבדקים. מחקר אחר שעקב אחרי בני 11 עד 26 בשש תחנות בזמן, מצא כי המישאלה להיות בן המין השני הולכת ופוחתת עם הגדילה: בתחנת הזמן הראשונה של גיל 11 נמצא כי 19% מהנבדקים ענו בחיוב לפריט "הייתי רוצה להיות בן המין השני". בתחנת הזמן האחרונה ענו בחיוב לפריט זה רק 4% מהנבדקים, כאשר נבדקים אלה לא בהכרח היו אותם הניבדקים שענו בחיוב בתחנת הזמן הראשונה. למעשה רק 3 ניבדקים ענו בחיוב בכל ששת התקופות.
הטענה: טיפול טוב בילד המבקש "שינוי מין" הוא כזה שמאשרר את בקשתו לשינוי שם, שינוי לשון פניה ושינוי ניראות חיצונית (מעבר חברתי).
האמת: הרוב המכריע של הילדים יחדלו לסבול מדיספוריה מגדרית אם לא יאשררו אותם. עוד, בעקבות מעבר חברתי התדרדרו הבריאות הנפשית של הילדים, התפקוד שלהם ואיכות הקשרים המשפחתיים שלהם. להבנתנו, מעבר חברתי מחריף ומקבע את המצוקה המגדרית, גורם לילד לשנוא את גופו, להתנתק מהגוף עוד יותר ולחוות ייאוש לנוכח ההשתנות של הגוף שהיא בלתי נמנעת בגיל ההתבגרות. מעבר חברתי מונע הסתגלות וחיבור למציאות, מעביר מסר שרק התערבות חיצונית קונקרטית תפתור את הבעיה ומונע את האפשרות להגיע לחשיבה סימבולית. מעבר חברתי מסליל את הילד למעבר רפואי על נזקיו הבלתי הפיכים.
הטענה: "אבא ואמא מאחוריהם" - הורה המאשרר את ילדו הוא כזה ש"מאפשר סביבה בטוחה".
האמת: ראשית, אין עדות מחקרית לטענה בדבר יתרונות של הורות מאשררת. שנית, חשוב מאוד לתמוך בילד שלך, קריטי שירגיש אהוב ומוגן בסביבה בטוחה, שידע שיש לו גב מהוריו. אבל, תמיכה רצויה מחד והסכמה לשתף פעולה עם מעבר חברתי מאידך - אינם היינו הך. למעשה, שיתוף פעולה עם מעבר חברתי איננו מאפשר סביבה בטוחה לילד, כי הוא הופך אותו לזה שמקבל החלטות (החלטות שהן "ענקיות" עליו בכמה מידות טובות), כך שההורה מאבד את תפקידו כמבוגר האחראי שיודע מה טוב עבור הילד ושומר עליו גם מפני עצמו. בדיוק כפי שאף הורה לא יאשרר לבתו האנורקסית שהיא שמנה, יתן לה משלשלים וישלח אותה לניתוח קיצור קיבה, כך גם הורה לילד עם דיספוריה מגדרית הרוצה לשמור על ילדו, לא יאשרר לו שהוא "בן המין השני", לא יאפשר לו ליטול חוסמי התפתחות מינית והורמונים של המין השני, ובוודאי שלא יעודד אותו בהמשך לבצע ניתוחים בלתי הפיכים בגופו.
הרבה יותר קל להיות הורה ש"זורם" עם הילד ומסכים עם כל הבקשות של הילד. הרבה יותר קשה, מאתגר אבל גם בריא וקריטי עבור הילד, להיות הורה ששם גבולות לילד, שאומר לו "לא" כאשר צריך, שעומד עמידה איתנה לנוכח בקשות של הילד כאשר אלו עלולות לפגוע בו, שמחבר אותו אל המציאות ואל עצמו. סביבה בטוחה היא כזו ששומרת על הילד גם מפני עצמו, וגם מפני קולות המגיעים מרשתות חברתיות, מהמדיה ואפילו מאנשי מקצוע שלא מכירים את הילד.
הטענה: העדר אישוש מגדרי גורם לאובדנות, אישוש הוא על מנת "לשמור על החיים של הילד", מדובר בפיקוח נפש.
האמת: טיפולי התאמה מגדרית אינם מצילי חיים. למעשה הולכות ומתרבות הראיות לכך שהם מקצרי חיים. מומלץ לקרוא בפירוט את המסמך שבקישור.
הטענה: מה שהילד מרגיש זה מה שהוא: "אני מרגישה שאני מרגיש שאני גבר בתוכי".
האמת: רגשות הן חוויה סובייקטיבית, זמנית, משתנה, מתעתעת, היום אני מרגיש ככה ומחר ארגיש אחרת לגמרי. כולנו מכירים את החוויה הזו. היום אני רוצה ממש משהו מסוים ומחר לא אבין איך בכלל רציתי את זה. זה נקרא לביליות, הישתנות של רגשות, והיא עוד יותר עוצמתית ומשתנה כמו רכבת הרים בקרב מתבגרים. לא ניתן לקבל החלטות גורליות על סמך רגשות, בוודאי לא רגשות של ילדים, מתבגרים או בוגרים צעירים שנמצאים במערבולות של התפתחות רגשית, קוגניטיבית, חברתית והורמונלית. מעבר לזה, בת לא יכולה לדעת איך זה באמת להרגיש בן. אם היא טוענת שהיא מרגישה "גבר בתוכה" זה לא אומר שהיא מרגישה בן אלא שהיא מרגישה איך שהיא חושבת שבן מרגיש.
הטענה: ריבוי הפניות למרפאות מגדר הן בגלל שיש יותר קבלה של החברה.
האמת: בכל העולם המערבי יש עליה של אלפי אחוזים בקרב ילדים, בני נוער ובוגרים צעירים היוצאים בהצהרה על "זהות טרנסית". לו היה מדובר רק בקבלה של החברה היינו רואים את העליה הזו בקרב בני כל הגילאים. העליה מופיעה בעיקר בקרב מתבגרים בעקבות התופעה של הדבקה חברתית האופיינית בגיל ההתבגרות.
הטענה: חוסמי התפתחות מינית זה טיפול "הפיך לחלוטין".
האמת: ההשפעה של מתן חוסמי התפתחות מינית איננה הפיכה, מדובר בחומרים הגורמים לנזקים בלתי הפיכים. סקירת מחקרים מקיפה שנערכה על ידי ארגון הבריאות הבריטי אודות הטיפולים בחוסמי התפתחות מינית הפריכה את הטענות אודות בטיחותם, ותחת זאת הצביעה על סיכונים שונים: פגיעה בצפיפות העצם, פגיעה קוגניטיבית, פגיעה בתיפקודי כליות ובתיפקודי כבד. חוסמי התפתחות מינית פוגעים בצפיפות העצם עד כדי התחלה מוקדמת מאוד של אוסטופורוזיס וסכנת שברים. זאת ועוד, ממחקרים עולה כי לחוסמי התפתחות מינית יש השפעה על מבנה המוח ותיפקודו, ובתוך כך בנטילתם קיים סיכון לפגיעה מוחית ולפגיעה בעצב הראיה עד כדי אובדן ראיה בשל לחץ תוך גולגולתי מוגבר. כמו כן, מתן חוסמי התפתחות מינית בשלב טאנר 2 לא רק שאינו מאפשר שימור פוריות, אלא גם מונע אפשרות של ניתוח תחתון בגיל יותר מאוחר בגלל מיעוט רקמות: המוות של אחד מ 70 הצעירים במחקר ההולנדי המפורסם כתוצאה מסיבוכים בניתוח גניטלי היה כפי הניראה תוצאה של מתן חוסמי התפתחות מינית בגיל מוקדם.
לצד תופעת לוואי של עקרות בעקבות טיפול בחוסמי התפתחות מינית בשלב טאנר 2 נמנעת גם היכולת לתיפקוד מיני ולהנאה מינית. אובדן זה אינו הפיך גם אם מפסיקים את השימוש בחוסמי התפתחות מינית, שכן הפוטנציאל לחוותם מתפתח בתוך "חלון זמן" קריטי אשר בו מתפתחת היכולת לתיפקוד מיני בוגר.
הטענה: חוסמי התפתחות מינית נותנים לילד "זמן לחשוב" ולחקור את עניין המגדר עבורו.
האמת: השימוש בחוסמי התפתחות מינית אינו מאפשר לילד, כפי שניטען, "זמן לחשוב", אלא להפך, מגביל את חופש הבחירה והמחשבה שלו ומקבע אותו לתוך המסלול של "שינוי מין". דווקא האפשרות של לחוות את הגוף המתפתח והמשתנה, היא זו שמאפשרת למתבגר להתיידד מחדש עם גופו וכך הדיספוריה המגדרית חדלה.
הטענה: הורמונים לא מסכני חיים ולא גורמים לתחלואה או לתמותה.
האמת: בדו"ח של ארגון הבריאות הבריטי אודות בטיחות הטיפול בהורמונים של המין השני הופרכה טענת הבטיחות ונמצאו סיכונים חמורים: פגיעה בצפיפות עצם (אשר מגבירה סיכון לשברים בגיל צעיר), הגברת סיכון לסכרת, הגברת סיכון ללחץ דם ולכולסטרול גבוהים, פגיעה בתיפקודי כבד וכליות. מחקרים נוספים מצביעים על סיכונים קרדיו וסקולרים, סיבוכים אנדוקרינולוגים, השפעות על המיבנה והתיפקוד המוחי, סיכון לעקרות ולאובדן היכולת לחוות תחושות מיניות או אורגזמה, סיכון לתמותה מוגברת מסיבות שונות, וקיצור תוחלת החיים.
חשיפה של קבצים פנימיים של ארגון הבריאות העולמי לטרנסג'נדרים מראה כי הם יודעים שהורמונים של המין השני יכולים לגרום לסרטן גם בגיל 16 ולמרות זאת ממשיכים להמליץ על טיפול זה. רשימת הסיכונים ארוכה מהמפורט כאן, וחלק מהסיכונים - לטווח הרחוק - אינם ידועים עדיין.
הטענה: ניתוחי התאמה מגדרית אינם מתבצעים בארץ בקטינים.
האמת: ניתוחי כריתת שד כפולה לא מתבצעים במרפאות ציבוריות אבל כן מתבצעים במרפאות פרטיות, למשל במרפאת ד"ר וולף, אשר לא מתבייש לפרסם מאמר שבו הצעירה שנכרתו שדיה היא בת 13.5.
גם נערה בת 18 וחצי אינה בשלה לתת הסכמה מדעת לכריתת שדיים בריאים בגלל הרגשה סובייקטיבית, וכמוה נער בן 19 או אפילו נער בן עשרים פלוס אינם בשלים לתת הסכמה מדעת לכריתת אשכים והיפוך פין. (מה שנקרא "ניתוח תחתון").
הטענה: במרפאת המגדר יש תהליכים ממושכים.
האמת: באתר של מרפאת המגדר נכתב כי הם עובדים על פי הנחיות "ארגון הבריאות הבינלאומי לרפואת טרנסג'נדרים". בקווים המנחים של ארגון זה ממליצים על תמיכה במעבר חברתי, בהתאם לבקשת הילד. למיטב ידיעתנו, אין סינון, או מיון, או איבחון בטרם נוקטים במעבר חברתי והוא מתרחש באופן מיידי ולא אחרי תהליך ממושך. מרגע שהוחל במעבר חברתי, הילד עולה על מסלול ממנו קשה מאוד לרדת: מחקר הראה שילדים שהתחילו במעבר חברתי התמידו בו והמשיכו למעבר רפואי. לעומתם בקרב הרוב המכריע של ילדים שלא אושררו, הדיספוריה המגדרית חדלה. מעבר לזה, עבודה על פי הקווים המנחים של "ארגון הבריאות הבינלאומי לרפואת טרנסג'נדרים" מעלה תהיות, במיוחד כאשר לאחרונה נחשפו קבצים פנימיים של ארגון זה אשר חושפים רשלנות רפואית והפרה בוטה של כללי האתיקה: הם יודעים אודות הנזקים שטיפולי התאמה מגדרית גורמים לקטינים ועדיין ממשיכים בהם. ביקורות נוספות הולכות וגוברות כלפי ארגון זה, המתנהל בחוסר שקיפות ותוך התעלמות מביקורות, וכלפי המלצותיו לטיפול, אשר אינן מבוססות ראיות.
בהקשר של אישוש מגדרי נציין כי גם בבתי הספר בארץ צוותים חינוכיים מבצעים מעבר חברתי באופן מיידי ואוטומטי, ללא כל תהליך, לא פעם ללא ידיעת ההורים ואישורם (מה שמהווה עבירה אתית) מבלי להבין את המקרה הפרטני, ובכך מסלילים ילדים למעבר רפואי על נזקיו.
הטענה: יש מחיר להחלטה של להמתין עם מעבר רפואי, כי הגוף מתפתח: "יש מועקה, אני לא מובן, אני פגום".
האמת: להפך, שינוי של הגוף באמצעים רפואיים הוא זה שמעביר את המסר של פגימות. אנו רואים בשטח כי לא פעם הבקשה ל"שינוי מין" נובעת מתוך שינאה עצמית, המופנית גם כלפי הגוף. שינוי הגוף באמצעים רפואיים נותן "גושפנקא" לשינאה העצמית ולהרגשה של פגימות. חשוב ללמד ילדים ובני נוער לקבל ולאהוב את גופם ועצמם פשוט כפי שהם.
הטענה: בסרט שוללים את המחקר של ד"ר ליסה ליטמן שטבעה את המושג של "דיספוריה מגדרית בעלת התפרצות מהירה" והוכיחה כיצד מתרחשת "הדבקה חברתית". הטענה בסרט היא כי "ילד שאינו טרנס לא יהפוך לכזה".
האמת: המחקר של ד"ר ליסה ליטמן עבר בקרת עמיתים פעמיים, ומחקר אחר תיקף את מימצאיה בקרב 1655 ניבדקים. ד"ר ליטמן מצאה עדות להדבקה חברתית כאשר כ 9 מתוך 10 בני נוער המוטרדים בשאלת הזהות המגדרית היו חשופים להשפעה חברתית, כדוגמת השתייכות לקבוצה שבה לפחות חבר אחד המגדיר עצמו כטרנסג'נדר ו/או שקודם להצהרה על זהותם המגדרית החדשה הייתה עלייה בשיעור השימוש שלהם ברשתות חברתיות.
הדבקה חברתית היא תופעה אופיינים בגיל ההתבגרות. הפסיכואנליטיקאי מרקוס אוונס אשר עבד שנים רבות במרפאת המגדר בטביסטוק ופרש ממנה בעקבות טיפול רשלני ומזיק בקטינים עם דיספוריה מגדרית, (המרפאה גם נסגרה מסיבה זו) מסביר כי בעבר בני נוער שחיפשו טיפול פסיכיאטרי או פסיכולוגי קיבלו אבחנות של דיכאון, חרדה חברתית, אובססיות, היפוכונדריה, או פוסט טראומה. אותם צעירים מחפשים כעת עזרה דרך האינטרנט שם הם מוצאים אתרים של פעילים טרנסים המתארים את הסמפטומים מהם הם סובלים. זה מוביל ל"אבחנה עצמית". מציאת רעיון שעשוי להסביר ולתת משמעות לסערה הרגשית שהם חווים, ובמיוחד לחוויה של היותם לא משתלבים חברתית, מצמצמת את החיפוש באופן בלעדי לכיוון הטרנסי. אתרי טרנס רבים מציעים מסר של קבלת פנים, קבלה והכללה, מה שעשוי ליצור חוויה אטרקטיבית עבור מי שנאבק בנושאים כמו מקומו בעולם או יחסים בין אישיים. פתאום אותו צעיר מוצא קהילה און ליין שמציעה לו הסבר לכאורה של מדוע קשה לו בחיים. זה מוביל לראייה מצומצמת וחד צדדית של הצעיר אודות המורכבות של מצבו הנפשי, והתמקדות בנושא אחד בלבד - האבחנה העצמית שלו כבעל "זהות טרנסית". לרוב בשלב זה הצעיר וגם הקרובים לו מאבדים את הראייה הרחבה של הרקע הרגשי שממנו הוא הגיע ואשר גרם לו למצוקה רגשית או בלבול קודם לכן.
אנו ממליצים לערוך הערכה דיאגנוסטית רחבה וממושכת אודות המצוקות מהן סובל הילד או המתבגר, על מנת למפות את הבעיות ולמצוא דרכים לסייע לו בהתאם להבנה מעמיקה ביחס למקורות של המצוקות.
הטענה: "אין דבר כזה חרטה. יש הפסקת טיפול של 2 וחצי אחוזים".
האמת: אחוזי החרטה אינם ידועים, אולם גבוהים בהרבה מהטענה. למשל ידוע כי תוך 4 שנים בלבד, 30 אחוזים יפסיקו בטיפול ההורמונלי. מומלץ לעיין במסמך שלנו אודות מתחרטי מעבר מגדרי המהווים קבוצה ההולכת וגדלה.
הטענה: "משתמשים במילים כמו "סירוס כימי וכריתת איברים", "להטיל מום" - אלה מילים נוראיות. אנחנו צודקים כי אנחנו לא משתמשים במילים נוראיות".
האמת: המילים נוראיות. אכן. המעשים נוראיים פי כמה. סירוס כימי הוא פעולה שבה מופסקת יכולת הפוריות והיכולת להנאה מינית באמצעות תרופות. אפילו באתר של ברית הלביאות ממליצים לעשות שימור פוריות בגלל הסיכון לעקרות. גם הרופאה בסרט מודה שהורמונים פוגעים בפוריות.
בהתייחס לביטוי "כריתת איברים": שדיים הם איברים בגוף. כאמור כריתת שד כפולה מתרחשת בארץ באופן פרטי כבר מגיל 13.5. גם אשכים הם איברים בגוף. כריתתם ב"ניתוח תחתון" היא כריתת איברים, וגם אם מתרחשת בגיל 18 או 20 היא עדיין כריתת איברים. כריתת איברים היא אכן הטלת מום.
בהקשר זה ובכלל, נסיים בדבריו של פרופ' יחיאל בר אילן, מומחה לאתיקה רפואית (אגב, מדוע אותו לא זימנו לשאת דברים בסרט?):
"לרפואה יש מחויבות עליונה לחיים, לבריאות, לכבוד האדם, ולאמת. היא אינה נרתעת מטיפולים מסוכנים, מכאיבים ואף בעלי תופעות לוואי קשות, כולל קטיעות איברים, אך אלו נעשים אך ורק בהסכמה (כבוד האדם), למען החיים והבריאות, ועל פי אמות מידה מדעיות (אמת). מתן הורמונים במינונים בלתי פיזיולוגיים הוא טיפול נפוץ, למרות תופעות לוואי קשות. הוא ניתן בלית ברירה, כשהמחלה שבה מטפלים מזיקה יותר מהטיפול. מדי יום נאלצים רופאים לכרות איברים, כולל שדיים ואשכים, בעיקר עקב גידולים סרטניים. אולם, האתיקה הרפואית מסתייגת מפגיעה בשלמות הגוף, ובבריאות, כטיפול למצב שאינו מוגדר כמחלה. על פי האתיקה הרפואית, אין די ברצונם של החולים בהתערבות רפואית כדי להצדיק אותה. על ההתערבות להיות מקובלת על מדע הרפואה ככזו שהנזק והסיכון בה קטנים לעומת הנזק והסכנה הנובעים ממחלה. שיקול זה כשלעצמו מציב סימן שאלה מוסרי בכל הקשור להתערבויות רפואיות לשם אישוש מגדרי."