טיפולי התאמה מגדרית אינם מצילי חיים. להפך!
"בסך הכל רציתי חברות ואהבה. רציתי שהחיים יהיו קלים יותר. רציתי להיות אישה מגיל 15. הלוואי וידעתי אז את מה שאני יודע היום. הייתי ילד מבולבל ללא זהות. הלוואי ויכולתי לעשות הכל אחרת אבל כעת זה כבר מאוחר מידי" (ירדן סילבריה, נער אוטיסט שניפטר כתוצאה מסיבוכים של ניתוח גניטלי)
גישה מאששת מגדר עבור ילדים ובני נוער הסובלים מדיספוריה מגדרית מתבססת על מחקרים הטוענים כי טיפולי התאמה מגדרית מפחיתים סיכון אובדני. יש אנשי מקצוע שהרחיקו לכת ומכריזים כי "טיפולי התאמה מגדרית הם "מצילי חיים"". בעקבותיהם המדיה מצטטת נרטיב זה מבלי לבדוק את תקפותו. בפועל, וכפי שנפרט, לא רק שלא מדובר בטיפולים "מצילי חיים" אלא בטיפולים המגבירים סיכון לחיים.
בהגדרתם, טיפולים "מצילי חיים" ברפואה הם כאלה הנדרשים באופן בהול ו/או שבהעדרם המטופל ימות. מדובר למשל בטיפולים כמו עירוי דם, הנשמה, דיאליזה, כימותרפיה, טיפול בהכשת נחש, צינתור דחוף וכדומה. בכל המקרים הללו אם לא ינתן הטיפול, המטופל ימות. כאשר מטפלים מאששי מגדר משתמשים במושג זה ביחס לטיפולי התאמה מגדרית עבור קטינים ובני נוער מדובר בהטעיה חמורה של הציבור, כזו שאינה עומדת בכללי האתיקה הרפואית.
מטפלים מאששי מגדר אומרים להורים כי "מוטב בת חיה מאשר בן מת" אולם נרטיב זה לא הוכח. הטענה כי טיפולי התאמה מגדרית הם "מצילי חיים" או מקטינים סיכון אובדני היא טענה חלשה מאוד מבחינת התוקף המחקרי שלה. נסקור כמה מהמחקרים המתיימרים לטעון זאת ונסביר כיצד הופרכו.
מחקר אשר טען כי ניתוחי התאמה מגדרית מפחיתים אובדנות נאלץ לפרסם תיקון להצהרה זו אחרי שטענתו הופרכה על ידי חוקרים רבים (לפירוט ההפרכות בטבלה שלנו).
מחקר אחר, אשר מטפלים מאששי מגדר אוהבים להציג כתומך בטענותיהם (Tordoff et al, 2022) טוען כי טיפולים לקטינים בחוסמי התפתחות מינית ובהורמונים של המין השני קשורים לירידה בשיעורי הדיכאון והאובדנות במעקב של 12 חודשים. אולם בחינה מעמיקה של המחקר מעלה כי המסקנה אודות שיפור לכאורה במצב הנבדקים אינה מתבססת על שיפור בקבוצת המחקר אלא על השוואה עם הקבוצה שלא קיבלה טיפול ואשר בה נמצאה החמרה. יותר מזה, מתסבר כי 80% מהנבדקים בקבוצת השוואה זו נשרו ממנה במהלך 12 החודשים של המחקר וניתן לשער כי הנשירה של אלה שלא קיבלו טיפול נבעה מכך שחל שיפור במצבם ולא נזקקו יותר לשרותי מרפאת המיגדר בה נערך המחקר. במילים אחרות, 80% מאלו שלא קיבלו טיפולי התאמה מגדרית כפי הניראה החלימו מהדיספוריה המגדרית. לעומתם, אלה שקיבלו טיפול, לא הראו שיפור כעבור 12 חודשים.
מחקר אחר (Turban et al, 2020) טוען כי מצא קשר בין מתן חוסמי התפתחות מינית לבין ירידה במחשבות אובדניות. בסוגריים נספר כי
המחקרים של רופא זה, ג'ק טורבן, מקבלים מימון מחברת התרופות, במיוחד מהחברה המשווקת את חוסמי ההתפתחות המינית כך שכל "מחקריו" נגועים בשוחד, "מכורים מראש" ומופרכים. ניתן להתרשם מביקורת קפדנית אודות מחקריו. לגבי המחקר המצוטט, הביקורת מעלה כי "המחקר" מבוסס על מידגם נוחות אינטרנטי של דיווח עצמי בקרב קהילה של פעילים טרנסים, כלומר מידגם לא מייצג. עוד, לא נמצאה מהימנות בתשובות הנבדקים, למשל שני שליש מהם דיווחו כי החלו לקחת חוסמי התפתחות מינית אחרי גיל 18 כאשר מדובר בחומרים הניתנים בגילאים צעירים יותר. כלומר כלי המדידה היו לא תקפים ולא מהימנים. כמו כן, לא נערכה בקרה על משתנים מתערבים כמו פסיכותרפיה וכן אופי הניתוח הסטטיסטי אינו מאפשר הקשה אודות סיבתיות.
מחקר אחר (Green et al, 2021) טוען לירידה בדיכאון, באובדנות ובניסיונות אובדניים במהלך שנה בעקבות טיפול הורמונלי. ביקורת (מחקר מספר 14) של מחקר זה מצביעה שוב על מידגם אינטרנטי, השיפור הניטען לאובדנות ולניסיונות אובדניים כלל אינו מובהק סטטיסטית ואין יכולת להסקה סיבתית מאופי ניתוח הנתונים.
מאמר אחר (Rew et al, 2021) ערך מטא אנליזה וטען כי מצא ירידה באובדנות בעקבות קבלת טיפול בחוסמי התפתחות מינית. ביקורת אודותיו מראה כי הוא כלל מחקרים מסוימים והשמיט אחרים, כך שהטענה שלו על אובדנות מבוססת על המחקר המופרך שתיארנו למעלה (Turban et al, 2020), עם כל הכשלים המתודולוגים שבו, כפי שפירטנו.
באופן כללי, גישה מאששת מגדר מסתמכת על מחקרים שנחשבו "מבוססי ראיות". (למשל Tordoff, 2022; Turban 2022; Chen et. al, 2023). מחקרים אלו הופרכו הואיל והם מאופיינים במדגמים קטנים או לא מייצגים, כשלים בניתוח סטטיסטי, כלי מדידה לא מהימנים ולא תקפים, העדר מעקב לאורך זמן, נשירה משמעותית של נבדקים, העדר בקרה על משתני רקע ועוד. מפאת קוצר היריעה, ניתן לעיין בטבלה שלנו בה מוצגות ביקורות והפרכות למחקרים נוספים הטוענים ליעילות של טיפולי התאמה מגדרית, בהתייחס לאובדנות ובכלל.
בסקירה יסודית של מאות מחקרים אודות הטיפולים בחוסמי התפתחות מינית ובהורמונים של המין השני עבור קטינים אשר נערכה על ידי משרד הבריאות באנגליה נמצאה מהימנות נמוכה של המחקרים שטענו להצגת ראיות ליעילות של טיפולי התאמה מגדרית בקטינים. נמצא כי הראיות התומכות בהנחיות לטיפולים אלו הן חלשות עד חלשות מאוד. למרות ראיות חלשות ההמלצות הרפואיות לטיפולים אלו חזקות. תחקיר אודות הנחיות אלו הגיע למסקנה: "אין לקרוא להם מבוססי ראיות".
אימיילים פנימיים של ה FDA שנחשפו לאחרונה במסגרת תביעה כנגדם מצביעים על כך שידוע להם שחוסמי התפתחות מינית גורמים לפרכוסים, ומגבירים דיכאון ואובדנות. כידוע הם ניתנים לקטינים עם דיספוריה מגדרית מחוץ להתוויה. גם חנה ברנס, בסיפרה "זמן לחשוב", המתאר את הסקנדל הרפואי במרפאת המגדר בטבסיטוק, אנגליה, אשר הביא לסגירת המרפאה, מדברת על החמרה בדיכאון ובמחשבות אובדניות בעקבות קבלת חוסמי התפתחות מינית.
חשוב לציין, דיספוריה מגדרית כשלעצמה איננה מגדילה את הסיכון האובדני: במחקר אורך שכלל בקרה על הרקע הפסיכיאטרי לא נמצא הבדל בין מטופלים הסובלים מדיספוריה מגדרית לכאלה שאינם סובלים מדיספוריה מגדרית כלומר ניתן להסיק כי האובדנות הינה תולדה של תחלואה נפשית נילווית. לאובדנות יכולות להיות סיבות רבות בו זמנית. גם ד"ר הילרי קאס שערכה את החקירה המעמיקה ביותר בעולם אודות טיפולי התאמה מגדרית לקטינים מסבירה כי אמנם בני נוער עם דיספוריה מגדרית הם אובדניים יותר מבני נוער באוכלוסיה הכללית, אולם כאשר משווים אותם עם בני גילם הסובלים מאותן הפרעות נפשיות אין הבדל ברמת האובדנות.
כנגד זאת, נמצא שדווקא אחרי קבלת טיפולי התאמה מגדרית, הסיכון האובדני גדל: מחקר בלגי מראה אחוזי אובדנות גבוהים בקרב בני נוער כמה שנים אחרי שהחלו בטיפול הורמונלי: 5 מתוך 177 התאבדו. המשתתפים במחקר זה התמיינו מראש על מנת שלא יכללו במחקר נבדקים שהיו אובדניים מלכתחילה. להשוואה, בקרב בני נוער הסובלים מדיספוריה מגדרית שהיו ברשימת המתנה לקבלת טיפולים במרפאת המגדר בטביסטוק, אך טרם החלו בטיפולים, נמצא כי שיעור המתאבדים בפועל במהלך 11 שנים היה 4 מתוך כ 15000, (0.03% לעומת 4.7% באוכלוסיה הכללית) כלומר זעום.
מחקר ותיק מראה פי 19 יותר התאבדויות בקרב טרנסים כעשור לאחר השלמת טיפולי ההתאמה המגדרית בהשוואה לשיעור ההתאבדויות באוכלוסיה הכללית.
מחקר חדש מצא כי מטופלים שעברו ניתוחי התאמה מגדרית נמצאו בסיכון של אובדנות ופגיעה עצמית פי 12 יותר מנבדקים בקבוצת השוואה של כאלה שהגיעו למיון ללא רקע של ניתוח, ופי 4.71 יותר מנבדקים שעברו ניתוחים באיברי המין והרביה, אך לא למטרות התאמה מגדרית. מחקר שהישווה אותה אוכלוסיה לפני ואחרי ניתוח תחתון של פסבדו וגינה מצא עליה של 100% בהגעה לחדר מיון בשל ניסיונות אובדניים אחרי הניתוח.
בקבוצת תמיכה שהתקיימה בבריטניה עבור מטופלים לפני ואחרי ניתוח תחתון, 98% מהמטופלים שהיו לפני ניתוח ויתרו עליו אחרי ששמעו מהמטופלים שהיו אחרי ניתוח, אודות מצבם.
לאחרונה הצהירה רופאה פלסטיקאית בארץ כי מדובר בניתוחים "מצילי חיים". כדאי לעדכן אותה כי בחודש יולי הארגון האמריקאי של מנתחים פלסטים, הכולל 11 אלף חברים המהווים 92% אחוזים מהמנתחים הפלסטים בארה"ב ובקנדה, הצהיר כי "יש אי ודאות ביחס ליעילות ארוכת הטווח של כריתת שדיים וניתוחים גניטלים, ובסיס הראיות הקיים הוא בעל איכות נמוכה". לפיכך הם לא מאשרים את ההמלצות לטיפולים אלו עבור בני נוער עם דיספוריה מגדרית. "איכות נמוכה" פירושה שההשפעה האמיתית של ההתערבות שונה מזו שמדווחת במחקרים המצדדים בהם. במילים אחרות, יש חוסר וודאות בשאלה האם התועלת גדולה מהנזק. העדויות לנזקים ממשיכות להצטבר: עקרות, אובדן היכולת לתיפקוד ולהנאה מינית, יגון של חרטה ועוד.
אם כך, מסתבר כי טיפולי התאמה מגדרית אינם מפחיתים אובדנות, והם אף עלולים להגביר אותה זמן מה אחרי קבלתם וזאת להבנתנו ממספר סיבות אפשריות: ברוב המכריע של המקרים המישאלה ל"שינוי מין" מהווה "מסתור נפשי" כלומר מקום הגנתי אליו נסוג המטופל מתוך משאלה לפתרון מאגי של מצוקותיו. הואיל והמצוקות הנפשיות החבויות, נשארות מוזנחות וללא מענה, הן מתעוררות ומתגברות ככל שעובר הזמן לאחר קבלת הטיפולים. או אז ישנה גם התפכחות כואבת מהאשליה, עולה חרטה על הפגיעה בגוף ואיתה סבל מהנזקים הרפואיים המצטברים, כאבים כרונים, פגיעה בתיפקוד המיני המובילה לדיכאון, ולקושי במציאת ובשימור זוגיות המוביל לבדידות כואבת. יש מתחרטים המתארים פער עצום בין המישאלות והתיקוות שלהם מהמעבר המגדרי לבין מה שהשיגו בפועל. פער זה עלול להוביל את המטופל למצב אובדני. אוונס מתאר מטופלים שלקחו מנת יתר של סמים אחרי ההתפקחות המטלטלת מהאשליה בעקבות ניתוח "שינוי מין" ומדגיש את החשיבות של ההבנה המעמיקה של הטראומה שמוליכה את המטופל לבקשה לטיפולי התאמה מגדרית, מראש ולפני מעשה.
אם לא די בכך שטיפולי התאמה מגדרית אינם "מצילי חיים", אינם נותנים מענה אמיתי למצוקה הרגשית, בפועל הם גם גורמים לנזקים קשים ובלתי הפיכים, המוליכים את המטופלים לא רק לאובדנות שלא היתה קודם לכן או שהיתה והוגברה, אלא גם לבעיות רפואיות קשות, חלקן מסכנות חיים, לעקרות, ולאובדן היכולת להנאה מינית.
נמצא כי מטופלים שעברו טיפולי התאמה מגדרית מועדים למוות מסיבות שונות פי 3 יותר מהאוכלוסיה הכללית, בין היתר בשל סרטן ומחלות קרדיו וסקולריות. אפילו אנשי "הארגון העולמי לבריאות טרנסג'נדרים" הודו בהתכתבויות פנימיות שנחשפו, כי הטיפול ההורמונלי גורם לסרטן, אפילו בגיל 16. ניתוחי התאמה מגדרית כרוכים בסיבוכים וסיכונים כמו אי שליטה במתן שתן, חיבורים לא תקינים, היצרות, מות רקמות, ואף מוות. סקר מצא כי 81% מהעוברים ניתוח פסבדו וגינה מדווחים על כאבים גם חמש שנים אחרי השלמת הפרוצדורה, יותר מחצי מדווחים כי קיום יחסי מין כרוך בכאבים, ושליש נותרו עם בעיה של אי שליטה במתן שתן.
נתן ורהלסט, נולד בבלגיה כננסי. אחרי השלמתם של טיפולי התאמה מגדרית וניתוחים ננסי תיארה סבל נוראי וחרטה עמוקה: "רציתי לחגוג את הלידה החדשה שלי אולם כאשר הסתכלתי במראה נגעלתי מעצמי. השדיים החדשות שלי לא התאימו לציפיות שלי והפין החדש שלי מראה סימני דחיה. אני לא רוצה להיות מפלצת". היא ביקשה "המתת חסד" (התאבדות ורצח, שאין בהם כל חסד) והומתה על ידי זריקה.
סבל קשה וחרטה עמוקה מתוארים גם על ידי לואי קרדינל, גבר שעבר טיפולי התאמה מגדרית והגיש בקשה בקנדה ל"המתת חסד". בקשתו נדחתה משום שתומכי אידיאולוגיית המגדר סירבו להודות בכישלונם. קרדינל מתאר כאבים עזים בפסבדו וגינה, צורך בהרחבות בלתי פוסקות אחרת המקום נסתם, בעיות בהשתנה, ויאוש קשה.
קלואי קול, מתחרטת מעבר מגדרי, מספרת כי נאמר להוריה שעליהם לבחור בין "בן חי לבין בת מתה". היא מספרת כי לא היתה אובדנית לפני טיפולי ההתאמה המגדרית אולם כן נהייתה אובדנית אחרי שהחלה בהם. קלואי תובעת כעת את אנשי המקצוע שמעלו בתפקידם.
לסיכום, הנרטיב הפופולרי כי טיפולי התאמה מגדרית הם "מצילי חיים" מותיר למעשה בני נוער בסיכון אובדני ללא העירנות והשמירה הנדרשים, תחת האשליה כי נפתרו בעיותיהם. נראה לכן שטיפול בנטייה אובדנית של הסובלים מדיספוריה מגדרית צריך להיות דומה לטיפול במטופלים אובדניים אחרים.