על מתחרטי מעבר מגדרי המהווים קבוצה שהולכת וגדלה
תביעות משפטיות שלהם נגד המטפלים הולכות ונערמות ברחבי העולם
"הייתי שם איתו, החזקתי לו יד, וניגבתי את הדמעות. ילד יפה, טוב לב, חזק ובריא בגוף - הפך לשבר כלי. כל יום חזרתי הביתה עם לב שבור.
הגוף שלו מרוסק … הוא לא מסוגל לעמוד על רגליו … רק בוכה ואז מקבל תרופות חזקות ונרדם … הוא מסתכל עלי ואומר: "כואב לי, אני לא רוצה להיות אישה, זה קשה לי, אני מתגעגע למי שהייתי, תחזירו לי את מה שלקחתם לי בבקשה".
והלב שלי מתכווץ …
חברים, כולנו חייבים להילחם למען הילדים האלה, הנערים והנערות האבודים האלה … זה פשע נגד האנושות".
(עדות של חברה מהקבוצה שלנו, אשר התנדבה ללוות אדם מתחרט מעבר מגדרי לפרוצדורה רפואית בעקבות סיבוכי ניתוח תחתון)
. . . . . . .
רופאים ומטפלים המצדדים בטיפולי התאמה מגדרית טוענים כי אחוזי המתחרטים ואלו שחוזרים לחיות במינם הביולוגי הוא נמוך מאוד. טענה זו אינה נתמכת ראיות, כפי שנפרט. כמו כן, מספרים הולכים וגדלים של מתחרטים מדברים בפומבי על חוויותיהם, כך שהולכת ומתבהרת תמונה המדגימה את הנזקים הכרוכים בטיפולי התאמה מגדרית ואת הרשלנות הרפואית בהפנייתם של צעירים אלו לטיפולים המדוברים. הואיל ומעבר מגדרי מחייב את הצעיר להתערבויות רפואיות לאורך כל חייו, זה קריטי להתייחס לנושא של המתחרטים. פרסומים שגויים אודות שיעורי חרטה נמוכים מאוד, מטעים את הצעירים הסובלים ומוליכים אותם לבחירות הרות אסון. ראו למשל את נייר העמדה הטועה ומטעה של הסתדרות הפסיכולוגים המציין אחוזי חרטה נמוכים מאוד, ואת התגובה שכתבנו לו.
במסמך הנוכחי נפרט יותר בנושא זה. מתחרטים מסבירים כי לו היו יודעים את האחוזים הנכונים של החרטה לא היו ממהרים להיכנס לפרוצדורות הרפואיות של טיפולי התאמה מגדרית, פרוצדורות הגורמות נזקים בלתי הפיכים. הסכמה מדעת ראויה לפרוצדורה רפואית כוללת בין היתר גם מתן מידע מדוייק אודות אחוזי החרטה. ניתן לקרוא יותר על הנושא של הסכמה מדעת במסמך שלנו על אתיקה.
לחרטה יכולים להיות ביטויים שונים. באופן כללי יש שלושה סוגי מתחרטים: הקבוצה הראשונה היא של דסיסטרים (מהמילה desistence) אשר חזרו בהם מהרצון בשינוי מגדרי לפני שהחלו בתהליכים רפואיים. הקבוצה השניה היא של דיטרנזישנרים (מהמילה detransition), וכוללת מתחרטים אחרי תהליכים רפואיים שכעת עושים תהליכים בכיוון השני. הקבוצה השלישית, ריגרטרים (מהמילה regret) כוללת מתחרטים אשר בגלל הנזקים הבלתי הפיכים נשארו כלואים במצבם החדש בניגוד לרצונם. בעברית נשתמש במילה מתחרט עבור כל הקבוצות, אולם לרוב נדבר על צעירים מהקבוצה השניה או השלישית.
נמצא שרק מעטים הם הצעירים המגדירים את החרטה כחלק מ"מסע המגדר" שלהם. הרוב מבטאים חרטה איומה. מתחרט כתב: "חלק מאיתנו לעולם לא יוכלו להביא ילדים לעולם, ויחיו חיים של מצוקה וחרטה יום יומית". שני שליש מהמתחרטים במידגם הצהירו כי לא היו עוברים את ההתערבות הרפואית שעברו לו היו יודעים מה שהם יודעים היום. הטיפולים שקיבלו גרמו להם לנזקים בלתי הפיכים.
במאמר "אחוזי החרטה אינם ידועים" מוצגים הכשלים של המחקרים המתיימרים לטעון לאחוזי חרטה נמוכים. חשוב להבין כי הטענה אודות אחוזי חרטה נמוכים מתבססת על ראיות רעועות מאוד. נפרט את הכשלים של המחקרים והסקירות המתיימרים לטעון כי אחוזי החרטה נמוכים מאוד:
א. אין מעקב ראוי אחרי הנבדקים לאורך זמן (follow up) : ידוע על תקופה של "ירח דבש" בשנה הראשונה אחרי המעבר המגדרי, כאשר השיפור המדווח בשנה זו הולך וצונח בהמשך, מתדרדר בשנה השלישית ועוד יותר בשנה החמישית. לא פעם לוקח זמן עד שהחרטה מתבססת או בשלה דיה כך שהצעיר יצא איתה לאור. החציון לחרטה אחרי ניתוח הוא 8 שנים. לעיתים מדווח על תקופה קצרה יותר, בין 3 ל 6 שנים לחזרת הצעיר להזדהות עם מינו. לכן מחקרים המבססים את הטענה אודות מיעוט מתחרטים, ובודקים רק את השנה הראשונה ואפילו את השנים הראשונות הם חסרי תוקף. חשוב לציין כי נמצאו כבר בתוך 4 השנים הראשונות אחרי המעבר המגדרי 30% חרטה.
ב. יש שיעורים גבוהים של נשירה של הנבדקים מה שהופך את המחקרים ללא תקפים: לדוגמא, מחקר שהשמיט את כל אלה שהפסיקו להגיע למרפאת המגדר. סביר להניח כי הם הפסיקו לבקר בה משום שלא המשיכו לקחת הורמונים, מה שיכול להעיד על חרטה וחזרה לחיים במינם. כמו כן, אלה שניפגעו על ידי הטיפולים לא ימהרו לשתף פעולה עם מחקרים אלו או אפילו לדווח על כך שהתחרטו. מחקר מראה כי רק רבע מהמתחרטים שיתפו את מרפאת המגדר בחרטה שלהם. מחקרים המתיימרים להציג שיעורי חרטה נמוכים סובלים מנשירת נבדקים של בין 20 ל 60 אחוזים.
ג. כלי המדידה אינם מהימנים: מחקרים אלו מחפשים דיווחים על חרטה או שימוש בהורמונים תואמי מין. בהעדר דיווח של מטופל על חרטה הם מניחים כי הוא שבע רצון מהמעבר. כאמור, המתחרטים אינם חוזרים למרפאות וכמעט ואינם מדווחים על החרטה.
ד. התבססות על מידגמים מוטים מלכתחילה או מידגמים עם יכולת הכללה עלובה בלבד: למשל מחקר שכלל רק מתחרטים שעדיין הזדהו כטרנסים. מחקר זה הסתיר עובדה זו מהקוראים, ורק בדיקת דו"ח של מאות עמודים שפירט את המתודולוגיה שלו, העלתה כשל זה.
מאמר שקיבץ מחקרים שבדקו את הסיבות לחרטה מונה בין היתר גורמים כמו החמרה במצב הנפשי, והבנה שהדיספוריה המגדרית היתה תגובה לטראומה, להומופוביה מופנמת ולהדבקה חברתית. עוד מדווח על סיבוכים בעקבות הניתוחים, כאבים, וקושי בקבלת מענה רפואי הולם. המתחרטים דיווחו על כך שנגרמו להם נזקים על ידי המטפלים והרופאים שלהם. במחקר דווח כי 50% מהמתחרטים סיפרו כי המעבר המגדרי לא סייע להקלה בדיספוריה המגדרית שלהם, 45% מצאו דרכים אחרות להקל על הדיספוריה המגדרית.
עולה כי מתחרטים רבים מדווחים על כך שלא קיבלו מידע מספק לפני שהחלו בפרוצדורות הרפואיות אודות ההשלכות שלהן, שלא נעשתה חקירה מספקת אם בכלל של מצבם הנפשי לפני המעבר, שהייתה התעלמות מהמשך המצוקות הנפשיות אחרי המעבר. הם מרגישים שהמערכת הרפואית בגדה בהם, מעלה בתפקידה, בכך שאיפשרה ואפילו עודדה מעבר מגדרי מבלי לבדוק את שורש הבעיה.
ברחבי העולם מתחרטים מגישים תביעות משפטיות נגד הרופאים והמטפלים שמעלו בתפקידם, כפי שניתן להתרשם מהרשימה, מהמאמר ומסיפורים אישיים שלהם.
בני נוער ובוגרים צעירים השוקלים לעשות מעבר מגדרי חייבים לדעת אודות שיעורי החרטה הגבוהים מהמוצהר, וכן כי החרטה הינה חוויה טראומטית. לא מדובר רק בנזקים הגופניים הבלתי הפיכים של חוסמי התפתחות מינית, הורמונים וניתוחים (כמו למשל פגיעה בצפיפות העצם, פגיעה בבריאות הקרדיו וסקולרית, אובדן היכולת לתפקוד מיני ועקרות) אלא גם בפגיעות רגשיות פסיכולוגיות. ניתן להתרשם מסיפורים רבים בקבוצת מתחרטים ברשת החברתית רדיט, קבוצה שחבריה הולכים ומתרבים והיא מונה בזמן כתיבת שורות אלו כ 52 אלף חברים !
קירה בל מבריטניה קיבלה חוסמי התפתחות מינית בגיל 16 במרפאת המיגדר בטביסטוק. 6 שנים מאוחר יותר, אחרי ניתוח כריתת שד כפולה היא התחרטה על המעבר המגדרי. היא הגישה תביעה לבית משפט נגד מרפאת המגדר בטביסטוק וזכתה. בעקבות כך המרפאה נסגרה, החלה חקירה של הנושא על ידי ארגון הבריאות הבריטי, כולל חקירה על ידי ד"ר קאס שהוכיחה העדר יעילות של טיפולי התאמה מגדרית יחד עם חוסר בטיחותם כלומר גרימת נזקים בלתי הפיכים. בעקבות זאת אירגון הבריאות הבריטי הפסיק בטיפולי התאמה מגדרית לקטינים.
מיילו, הופיעה בסרט דוקומנטרי על ילדים טרנסים והתחרטה שנים מאוחר יותר על המעבר המגדרי שעשתה ל"בן". היא קיבלה זריקות טסטוסטרון מגיל 14 למשך שבע וחצי שנים. היא עברה ניתוח כריתת שד כפולה בגיל 16. כתוצאה מהטסטוסטרון שגרם להתנוונות הרחם נאלצה לכרות את הרחם בגיל 21, בהמשך היתה צריכה לכרות גם שחלה בניתוח חירום, משום שהתעוותה בגלל העדר סירקולציה. יש לה שיער דליל עם מפרצונים בשני צידי המצח, יש לה פני ירח, הרבה זיפים, שיער גוף מרובה, קול גברי. היא מסבירה שרצתה להיות "בן" משום שלא אהבה דברים של בנות כמו שמלות, והעדיפה תחומי עניין של בנים. היא משוכנעת שהיא אוטיסטית, היא מספרת כי מעולם לא השתלבה חברתית והיתה קורבן לביריונות בבית הספר. היא מסבירה שמה שעשתה לגוף שלה היה ניסיון להגן מפני תשומת לב של גברים ומפני ציפיות של החברה מאישה. היא מצאה את הנושא של טרנס באינטרנט, שם נאמר לה כי אם היא בת שלא משתלבת עם בנות אחרות ולא אוהבת דברים של בנות אז היא טרנס. למרבה הזעזוע "מומחי מגדר" אמרו לה שמדובר בדיספוריה מגדרית ושהיא צריכה הורמונים וניתוחים. היא אומרת שהכל התרחש מהר מאוד, הביטוח הרפואי שילם הכל. כעת היא תקועה, ניראית כמו גבר ונשמעת כמו גבר. ליבה שבור. היא נואשת ולא יודעת איך להמשיך הלאה, היא רק בוכה וישנה כל הימים.
קלואי קול, מתחרטת שמגישה תביעה משפטית, נותנת עדות עוצמתית: "שמי קלואי קול, ואני מתחרטת מעבר מגדרי. חשבתי שנולדתי "בגוף הלא נכון" והמבוגרים בחיי בהם בטחתי, אישררו מחשבה זו וגרמו לי נזק בלתי הפיך לכל ימי חיי. אני מדברת כקורבן של הסקנדל הרפואי הגדול ביותר בארצות הברית בתיקווה שיגיע לסיומו ושילדים, מתבגרים ובוגרים צעירים פגיעים אחרים לא יעברו את מה שאני עברתי.
בגיל 12 התחלתי להרגיש מה שהצוות הרפואי כינה בשם "דיספוריה מגדרית". היתה לי התפתחות מינית מוקדמת והרגשתי מאוד לא בנוח עם השינויים שנגרמו לגופי. תשומת לב גברית איימה עליי. כאשר אמרתי להוריי שאני רוצה להיות בן, התכוונתי לכך שאני לא אוהבת את ההתפתחות הגופנית המינית, ורוצה שהמתח המיני החדש יעלם. יצאתי כטרנסית על ידי מכתב שהשארתי על שולחן האוכל. ההורים פנו למומחים לקבלת עזרה. זה התגלה כטעות. זה הוביל את כל המשפחה למסלול של הונאה וכפייה.
מומחה המגדר אליו פנינו אמר להורים שלי שעלי להתחיל מיד בחוסמי התפתחות מינית ושאל אותם: "האם הייתם רוצים בת מתה או בן טרנס חי ?" הבחירה היתה ברורה והוריי הורידו את כל ההגנות שלהם. בדיעבד איני יכולה להאשים אותם. זה היה הרגע שבו כולנו הפכנו להיות הקורבנות של טיפולי התאמה מגדרית.
התחלתי חוסמי התפתחות מינית ואחריהם טסטוסטרון. התוצאה היתה הפסקת ווסת שהביאה לגלי חום. זה גרם לכך שלא יכולתי להתרכז בבית הספר. עדיין יש לי כאבי מיפרקים וכאבי גב אבל הם היו גרועים הרבה יותר תחת חוסמי התפתחות מינית.
בגיל 13 קיבלתי זריקת סטטוסטרון ראשונה אשר גרמה לנזקים בלתי הפיכים לגופי: הקול שלי תמיד יהיה עמוק, קו הלסת גס יותר, האף ארוך יותר, מבנה הגוף גברי. יכולת הפוריות שלי לא ידועה. לעיתים כשאני מביטה במראה אני מרגישה כמו מפלצת.
בגיל 15 עשיתי ניתוח כריתת שד כפולה. השדיים שנכרתו נבדקו לסרטן השד, כמובן שלא היה בהם סרטן, הייתי בריאה לחלוטין, לא היה שום פגם בגוף או בשדיים שלי שעדיין היו בתהליך של התפתחות. כמתבגרת חסרת ביטחון הרגשתי מוזר לגביהם….
חלק אדיר מהנשיות שלי נלקח ממני: לעולם לא אוכל להניק, אני נאבקת להביט בעצמי במראה לפעמים, עדיין יש לי חוסר תיפקוד מיני, ויש לי צלקות ענקיות על החזה, הרקמות שבהם השתמשו ליצור חזה עם מראה גברי מטפטפות.
אחרי הניתוח הציונים שלי בבית הספר צנחו. לא התייחסו לבעיות הנפשיות שלי. מומחי המגדר טענו כי כל הבעיות שלי יעלמו ברגע שאעבור את הטיפולים והניתוחים שישוו לי מראה שבפועל אפילו לא היה גברי. התרופות והניתוחים שינו את המראה של הגוף שלי אבל הם לא שינו ואינם יכולים לשנות את העובדה שאני אישה ותמיד אהיה אישה.
כאשר מומחה המגדר אמר להורים שלי בהתחלה, "האם אתם רוצים בת מתה או בן טרנס חי", לא הייתי אובדנית. הייתי ילדה שמחה שנאבקה משום שהיתה שונה. אבל בגיל 16 אחרי הניתוח הפכתי לאובדנית.
אני מרגישה יותר טוב היום אבל הורים שלי כמעט וקיבלו את הבת המתה שהובטחה להם על ידי הרופאים. הרופאים כמעט ויצרו את אותו חלום הבלהה שאותו התיימרו למנוע.
מהו המסר שלי למתבגרים ולמשפחותיהם ? אסור היה לשקר לי. הייתי צריכה חמלה, הייתי צריכה אהבה, הייתי צריכה פסיכותרפיה כדי לעבוד על המצוקות שלי, ולא לאשרר את הדלוזיה שלי שמעבר מגדרי לכדי "בן" יפתור את כל בעיותי. אנחנו צריכים להפסיק לומר לילדים בני 12 שהם נולדו ב"גוף הלא נכון" ושיש להם זכות לדחות את גופם ולהרגיש לא נוח בתוך עורם. חייבים להפסיק לומר לילדים שההתבגרות המינית היא רק אפשרות ושהם יכולים לבחור איזה התבגרות מינית יעברו, כמו שהם בוחרים מה ללבוש ולאיזה מוסיקה להקשיב. התבגרות מינית הינה השביל לבגרות והיא לא מחלה שיש למנוע או לדחות את התקיימותה. אני מבקשת שילמד הלקח מהסקנדל הרפואי הזה, עם ההבנה שרופאים הם בני אדם ולפעמים הם טועים. הילדות שלי, ושל אלפי מתחרטים אחרים שאני מכירה מרשתות חברתיות, נהרסה. זה חייב להיפסק. די והותר ילדים ניפגעו מהפסבדו מדע הזה. תנו לי להיות האחרונה שמזהירה."
ראיון מפורט עם קלואי קול בקישור.
נסיים בתיעוד דבריו של מתחרט בשם ריצ'י מבריטניה, מתחרט אשר גם הוא, כמו קלואי קול, מגיש תביעה משפטית. אזהרה: הדברים קשים מאוד לקריאה. לפני שאתם ממשיכים לקרוא יש לעצור ולשקול. בסיומם יש המלצות לצפיה/ לקריאה נוספת.
להלן דבריו של ריצ'י:
"אני רוצה לספר לכולם מה הם לקחו מאיתנו, מה זה אומר בלתי הפיך, ואיך זה באמת ניראה עבורינו. איש לא סיפר לי שום דבר ממה שאני הולך לספר לכם כעת.
כאשר עשיתי את המעבר המגדרי הייתי אובססיבי ובמצב נפשי מאוד לא טוב. אני לא יכול להאמין שהירשו להם לעשות לי את זה, אפילו אחרי שהיו כל האזהרות.
אף אחד לא אמר לי שאיזור הבסיס של הפין נשאר. אי אפשר להסיר אותו. כלומר אתה נישאר ממש עם גדם בפנים שמתעוות.
כאשר אתה לוקח סטסטוסטרון (מתחרט לוקח הורמון של מינו בניסיון להחלים מההורמונים של המין השני שלקח קודם לכן - הערת המתרגמת) והליבידו שלך חוזר, אתה מתעורר עם זיקפת בוקר, כמו יער ללא העץ. הלוואי וזו היתה בדיחה.
הדחף המיני שלי מת אחרי 6 חודשים על הורמונים של המין השני ובזמנו שמחתי להיפטר ממנו, אבל היום 10 שנים מאוחר יותר אני מבין מה אני מפסיד, וכי זה לעולם לא ישוב.
גם אם היה לי דחף מיני, ה"נרתיק" החדש שלי כל כך צר וקטן שגם אם הייתי רוצה לא הייתי מסוגל לקיים יחסי מין. כאשר אני מבצע הרחבה אני מרגיש כיסים קטנים של תחושה שמעוררים כאב ולא עונג.
ההרחבות האלה, כמו טקס דמוני שבו אתה משפד את עצמך למשך עשרים דקות מייסרות ביום על מנת להזכיר לעצמך את הטיפשות שלך.
ויש את העניין של ללכת לשרותים. לוקח לי עשר דקות לרוקן את השלפוחית. זה איטי וכואב ומטפטף וכמה שלא אנסה לעשות את זה רגוע, כל האיזור ירטב לגמרי. אחרי שאני מנקה את עצמי היטב עדיין רגעים אחר כך התחתונים שלי יהיו רטובים, לא משנה כמה ניקיתי, זה ימשיך לטפטף במשך שעה.
ויש את החלומות. אני חולם לעיתים קרובות שיש לי שני סטים של איברי מין. בחלום אני במצוקה מכך שיש לי את שניהם, מדוע שניהם, אני חושב ? אני אומר לעצמי להתעורר כי אני יודע שזה רק חלום. ואז אני מתעורר אל תוך חלום בלהות בעירות.
ברגעים אלה שאני מתעורר ונוגע במפשעה שלי למצוא שם מה שהיה שם שנים, וזה לא שם, הלב שלי מחסיר פעימה, בכל פעם מחורבנת כזו.
אף אחד לא אמר לי שגברים יכולים להגיע בגוונים שונים, אין דרך אחת להיות גבר.
ללמידה נוספת:
קבוצת לימוד והדרכה חדשה - סוגיות בטיפול במתחרטי מעבר מגדרי במשקפי טיפול בטראומה
בלוג של אדם מתחרט מעבר מגדרי ישראלי
עדות מזעזעת של אדם מתחרט מעבר מגדרי ישראלי
אתר של וולט היאר כולל חומר רב בנושא. וולט עצמו עונה למיילים ומציע עזרה למרות שהוא כבר בן שמונים פלוס.
שייפ שיפטר: חשב כי מעבר מגדרי יתן "פתרון" להומוסכסואליות שלו
שינייד ביקשה מעבר מגדרי בגלל טראומות מיניות בילדות
לאורה אף היא ביקשה מעבר מגדרי כמענה לטראומות ילדות
מישל "בעצם, הייתי משוגעת לגמרי כל אותו הזמן, ובכנות, קשה מאוד לבטוח במישהו אחרי כל זה".
ג'והנה מופיע בתחקיר דוקומנטרי שבדי בעקבותיו הפסיקו בטיפולי התאמה מגדרית לקטינים בשבדיה.
אבל גרסיה: "המעבר היה קל, לחזור חזרה ממש לא".
סטפן: "המטרה של מעבר מגדרי איננה הגשמה עצמית אלא הכחדה עצמית".
הלנה: "כאשר המוח של המתבגר עסוק יותר מידי בפנטזיות במקום להתנסות בחיי חברה ממשיים, מציאות ודימיון עלולים להתערבב באופן בלתי מובחן."
לצפיה נוספת: ערוץ יוטיוב Gender - wider lens המכיל חומר רב כולל תכניות על מתחרטים.