מעבר חברתי אינו פותר את הדיספוריה המגדרית אלא מחריף אותה ולפיכך מומלץ להימנע ממנו
בדומה גם טיפול מאשרר אינו לטובת הילד
"מעבר חברתי" פירושו שמשתפים פעולה עם הילד הטוען כי הוא שייך למין השני, מחליפים שם, לשון פניה, לבוש וניראות חיצונית, שימוש בבית שימוש בבית הספר, בפעילויות ספורט וכדומה.
מעבר רפואי (חוסמי התפתחות מינית, הורמונים של המין השני, ניתוחים) דורש בדיקות כלשהן בטרם מתחילים בו אולם מעבר חברתי יכול להתבצע, ומתבצע למרבה הצער במקרים רבים מידי, באופן מיידי, כאשר הילד רוצה בו, על סמך תחושה סובייקטיבית, מבלי שתהיה עצירה ובדיקה וחשיבה מתבקשות מאוד, האמנם מדובר בטובת הילד. במסמך זה נסביר מדוע טובת הילד היא המתנה זהירה והשהייה ללא נקיטה במעבר חברתי. משתמע מהדברים כי גם טיפול מאשרר אינו לטובת הילד.
בחקירה הבלתי תלויה שנערכה עבור ארגון הבריאות הבריטי, Cass Review הגיעו למסקנה כי מעבר חברתי הוא התערבות אקטיבית עם השלכות לגבי ההתפתחות של הילד. בעקבות זאת הוציא ארגון הבריאות הבריטי המלצות בנושא. בדצמבר 2022 (ע"מ 11) נכתב: "ההמלצה של Interim Cass Review היא כי למרות שיש דיעות שונות בנושא של יתרונות לעומת נזקים של מעבר חברתי מוקדם, חשוב להכיר בכך שאין לראות מעבר חברתי כמהלך ניטרלי. ד"ר קאס המליצה להתייחס למעבר חברתי כאל התערבות אקטיבית הואיל ויש לו השפעות משמעותיות על הילד או על המתבגר במונחים של תיפקוד פסיכולוגי".
עוד הם מציינים כי (ע"מ 11-12) "יש עדויות המראות כי רוב המקרים של חוסר הלימה מגדרית בילדות אינם מתמידים אל גיל ההתבגרות. עבור מתבגרים, יש לשקול שימוש במעבר חברתי אך ורק במקרים בהם הוא משמש להפחתה או למניעה של מצוקה קלינית משמעותית או שיבוש משמעותי בתיפקוד החברתי ובתנאי שהמתבגר יכול להבין במלואם את ההשלכות של אישוש מעבר מגדרי".
בדו"ח מחודש יוני 2023 (ע"מ 13-15) הם מפרטים כי במקרים שבהם ילד בגילאי טרום התבגרות חווה מצוקה ועולה מישאלה למעבר חברתי, "הגישה הקלינית צריכה להביא בחשבון את הסיכונים של מעבר מגדרי לא הולם ואת הקשיים שהילד יחווה כאשר יחזור לתפקידי המגדר המקורי שלו עם כניסתו לגיל ההתבגרות במידה ואי ההולמות המגדרית לא תתמיד לגיל ההתבגרות".
בדומה, כבר בשנת 2012 כתבו מחברי "הפרוטוקול ההולנדי" (פרוטוקול שעליו מתבססים אלה הנותנים טיפולי התאמה מגדרית לקטינים, למרות שנמצא מופרך) כי הואיל ורוב הילדים עם דיספוריה מגדרית לא ישארו במצב הזה כשיגיעו לגיל ההתבגרות, הם ממליצים לא לבצע מעבר חברתי על מנת לא להעמיס על ילדים שלא יתמידו בדיספוריה את המעבר הכפול הלוך ושוב. הם מתארים עדויות של בני נוער שהסבירו כמה קשה היה להם, כשהרגישו שאינם רוצים יותר לחיות "במין הנגדי", לעשות את השינוי בחזרה מול כל הדמויות בחייהם, במיוחד מול כאלה שכלל לא ידעו. ההמלצה לא לנקוט במעבר חברתי היא גם משום שיש ילדים קטנים שעשו מעבר חברתי כה מוקדם עד שהם לא מבינים מה המין האמיתי שלהם ומפתחים תפיסת מציאות כל כך שונה מהמציאות הפיזית שלהם עד כי ההשלכות הן טיפולים רפואיים קשים ומרובים שלא לצורך.
כאמור, מעבר חברתי אינו אקט תמים. מחקרים בשנים האחרונות מוכיחים כי מדובר בהתערבות פסיכולוגית עוצמתית ומזיקה משום שהוא מקשה או אינו מאפשר לילד להחלים מהדיספוריה המגדרית .
נמצא כי מעבר חברתי גורם לדיספוריה המגדרית להחמיר ולהתמיד, ומדרדר את הילד למידרון התלול של מעבר רפואי: חוסמי התפתחות מינית, הורמונים של המין השני וניתוחים.
התומכים במעבר חברתי מציגים מחקר המראה כי 97.5% מהילדים שהחלו במעבר חברתי התמידו בזהות המגדר חמש שנים אחרי כן. הטענה שלהם היא כי המגדר הוא יציב וקבוע. בסוף מחקר זה הילדים עברו לחוסמי התפתחות מינית (29% מהם) ולהורמונים של המין השני (31%) והיתר צפויים להגיע לשם גם, כלומר להתערבויות רפואיות הגורמות נזקים בלתי הפיכים, כפי שפירטנו פה (סעיף 4)
מחקר זה מראה את הנזקים של מעבר חברתי: ללא מעבר חברתי ברוב המקרים תהיה החלמה ספונטנית מהדיספוריה המגדרית. כך נמצא למשל כי כ 88% אחוז מהילדים שלא אושררו (כלומר שלא נקטו איתם במעבר חברתי) החלימו באופן ספונטני מהדיספוריה המגדרית. גם החברה האנדוקרינית מכירה באפשרות השכיחה של החלמה ספונטנית (desistence) ומחקרים רבים מצאו אחוזים שונים של החלמה זו, כאשר הממוצע הוא 85%. לא ניתן לדעת מראש מי הילדים שיחלימו אולם חשוב לאפשר להם זאת.
כמו כן, כשני שליש מהילדים שיחלימו (אם לא מאשררים אותם) יגדלו להיות הומואים, לסביות או ביסקסואלים. מדובר בילדים עם התנהגות לא קונפורמיסטית למינם. לכן, מעבר חברתי הוא למעשה טיפול המרה להומואים ולסביות, הוא לא מאפשר להם לגדול ולהתפתח כפי שהם באמת. פירטנו בעניין זה יותר במסמך שלנו על פה.
מחקר עדכני מראה כי לא מעבר חברתי הוא זה שמנבא תיפקוד פסיכולוגי, אלא היחסים עם קבוצת בני הגיל והקשרים המשפחתיים. מסקנות המחקר הן כי מעבר חברתי לכשעצמו אינו מנבא הטבה ולכן לא ניתן להמליץ אודותיו. ההמלצה היא לסייע לשפר את היחסים הבין אישים ואת חווית התמיכה של הילדים. תמיכה ואישרור אינם היינו הך, חשוב לספק לילד תמיכה רגשית, אך לא אישרור.
מחקר נוסף מראה אף הוא כי מה שקובע את התיפקוד הפסיכו חברתי של הילד איננו המעבר החברתי אלא יחסיו עם קבוצת בני הגיל.
עוד מחקר מראה כי אין הטבה ברווחה הנפשית של ילדים בעקבות מעבר חברתי ושינוי שם בהשוואה לכאלה שלא עשו מעבר חברתי.
מחקר חדש יחסית מראה כי בעקבות מעבר חברתי התדרדרו הבריאות הנפשית של הילדים, התיפקוד שלהם ואיכות הקשרים המשפחתיים שלהם.
בשולי הדיון, נתייחס למחקר זה: מחקר זה "הרגיז" אקטיביסטים של אידיאולוגיית המיגדר, משום שהוא מוכיח לא רק כי מעבר חברתי מדרדר את מצבם של הילדים אלא גם נותן הוכחה למושג של "דיספוריה מגדרית בעל התפרצות מהירה" בקרב 1655 מקרים. מוכח כי ילדים אלו היו עם רקע ללא נושאים של מגדר, אולם סובלים מתחלואה נפשית נילווית ומהדבקה חברתית שהובילה אותם להזדהות כטרנסים. מחקר זה גם שולל את המושג של "לחץ מיעוטים". כאמור, מחקר זה "הרגיז" אקטיביסטים אשר הפעילו לחצים על כתב העת להסיר את המאמר. כתב העת לא הצליח למצוא סיבות מקצועיות כי המחקר עבר ביקורת עמיתים שאישרה את תקפות מימצאיו. לבסוף, האקטיביסטים מצאו כי ההורים לא חתמו על טופס הסכמה לפירסום בכתב עת ותירוץ זה שימש להחלטת כתב העת להסיר את המחקר. אם זו תישאר הסיבה להורדת המחקר מפרסום, יצטרך כתב העת להוריד עוד אלפי מחקרים אחרים בהם לא חתמו הניבדקים על הסכמה לפרסום בכתב עת. זו דוגמא לניסיונות ההשתקה וסילוף המידע על ידי אקטיביסטים, לא ממקום מדעי אלא ממקום פוליטי.
אף על פי שביצוע מעבר חברתי אינו נתמך מחקרית, מסמך "קווים מנחים" שהוצא והופץ על ידי משרד החינוך ושפ"י, מעודד את צוות בית הספר, כולל יועצות ופסיכולוגים חינוכיים, לקיים מעבר חברתי עם ילד המבקש זאת, גם תוך הסתרה מהוריו אם זה רצונו. הנחיה זו סותרת את טובת הילד וכן עומדת בניגוד לקוד האתיקה של הפסיכולוגים סעיפים 5.3 וכן 5.4: כאשר מדובר בקטינים חובה על הפסיכולוג לקבל הסכמה מדעת של שני ההורים ביחס להתערבויות הטיפוליות שהוא עושה עם ילדם. טיפול מאשרר המשתף פעולה עם מעבר חברתי מהווה התערבות פסיכולוגית עוצמתית ומזיקה: כאמור, מעבר חברתי אינו מאפשר לילד להחלים מהדיספוריה המגדרית. לכן, פסיכולוג אשר מאשרר לילד את "זהותו המגדרית" חייב לפני כל פעולה, להבהיר להורים עם איזה סוג התערבות הוא עובד, מהם הסיכויים והסיכונים של התערבות זו, כמו גם מהן האלטרנטיבות, על מנת לאפשר להורים לקבל הסכמה מדעת להתערבות מסוג זה. בדומה, עליו לתת מידע זה למתבגרים (ולהוריהם) בטרם יעבוד איתם בטיפול מאשרר. ביצוע מעבר חברתי עם הילד, דהיינו אישרור, ללא ידיעת ההורים הינו עבירה אתית ואנו ממליצים להורים הניתקלים במטפלים הפועלים כך להתלונן לועדת האתיקה.
מעבר חברתי על סמך בקשה של הילד משמעו שנותנים לילד לאבחן את עצמו ולהחליט על הטיפול בו על סמך תחושה סובייקטיבית ברגע נתון, החלטה עם השלכות הרות גורל. התייחסות מקצועית ואתית דורשת הבנה מעמיקה של המישאלה של הילד למעבר מגדרי, ללא פעולות, תוך שמירה על הילד, כפי שהרחבנו במסמכים שלנו על חשיבה קלינית אודות דיספוריה מגדרית, עקרונות למודל טיפולי ופסיכותרפיה עם ילדים ונוער הסובלים מדיספוריה מגדרית. חשוב להדגיש כי לא מדובר באקט "מישחקי". הילדים ובני הנוער במצב הזה מאופיינים בחשיבה קונקרטית. אין להם יכולת סימבולית והם לא "משחקים" כאילו הם בני המין השני, הם חושבים שאכן כך הוא.
ולא כך הוא.
טור מעניין ממחיש באופן חוויתי את הבעייתיות של מעבר חברתי. מומלץ להתנסות בתרגילים המחשבתיים המוצעים שם. במצבים בהם מכריחים את המוח להתעלם ממה שהעינים רואות, להתעלם מקונפליקט בין מה שאני רואה לבין מה שאני יודע שהוא נכון - יש לכך השפעות על הנפש: זה מותיר את האדם מבולבל, מוסח, מתוסכל, איטי ועייף. שימוש בלשון פניה שאינו תואם את המין, גורם למוח לעבוד הרבה יותר קשה, הן ברמה של קלט והן ברמה של פלט. שימוש בלשון פניה שאינו תואם מין משנה את התפיסה, משנה את המציאות שמול העיניים, ומחליש את ההגנות האינסטינקטיביות/ אבולוציוניות. לכן מעבר חברתי פוגע לא רק בילד עצמו אלא גם בחבריו לכיתה הנאלצים להתכחש למציאות שלנגד עיניהם. חשוב להתחשב גם בהם.
מעבר חברתי לא מאפשר לילד לחשוב אודות המציאות של גופו הפיזי. הם חי את המגדר שאותו הוא מרגיש ושאינו תואם את גופו אולם הפער הופך לדבר שאין לו יכולת לחשוב אודותיו או לדבר עליו. במצב הזה גם לא תהיה לו יכולת ראויה לתת הסכמה מדעת למעבר רפואי בהמשך.
עוד, בגילאים צעירים אפשר להעמיד פנים כאילו הילד הוא בן המין השני. אך עם תחילת גיל ההתבגרות הגוף נותן סימנים המוכיחים אחרת. כך הולך וגדל הפער בין הגוף לבין התחושה הסובייקטיבית של מגדר, והמצוקה הנפשית של המתבגר הולכת וגדלה.
מומלץ לקרוא עדות של אם שהאמינה באידיאולוגיית המגדר, וחשבה שהיא מיטיבה עם בנה כאשר "נתנה לו להוביל" ואמרה לו בגילאי שלוש ארבע שהוא יכול לבחור האם הוא בן או בת. הילד "בחר" להיות "בת", והאם נקטה במעבר חברתי עד שהיה כבן שמונה. אחיו הצעיר גם גילה סימנים כאילו הוא רוצה להיות בת, וכאשר היא "זרמה איתו" ואמרה לו "היי, ילדה" הוא ענה לה: "אל תיקראי לי כך". מאותו רגע החלו לכרסם בה ספקות. היא החלה לחקור את הנושא והגיעה למסקנה שהבן הבכור הוא ילד רגיש, עם קווים אוטיסטים, אשר ביקש להיות "ילדה" על מנת להתחבר אליה על ידי חוויה של דימיון. ביום הולדתו השמיני חזרה לשמו המקורי וללשון פניה כבן. היא הסבירה לו שטעתה כאשר אמרה לו שבנים יכולים להיות בנות, והסבירה שזה לא אפשרי. התגובות המיידיות של הילד היו זעם, אחר כך עצב, ואחריהן הגיעה הקלה אדירה ושלוות נפש, ירד ממנו משא כבד שמעולם לא היה אמור לשאת.
למבוגרים יש אחריות ללמד ילדים על מציאות ועל החיים. לא הילדים הם אלה שאמורים להוביל או "ללמד את הרופא" אודות המיגדר שלהם. בנים לא יכולים להיות בנות ובנות לא יכולות להיות בנים. זו עובדה ביולוגית בסיסית. הורים ומטפלים אמורים ללמד את הילדים והמתבגרים לחיות עם המציאות של גופם בשלום.
מומלץ לקרוא טור של פסיכולוג, בתרגום לעברית או במקור באנגלית תחת הכותרת "ילדות היא בלתי הפיכה". הוא מתאר פער, דיסוננס שהילד במעבר החברתי חווה בין מה שהגוף שלו מראה לו לבין איך שהסביבה קוראת לו. הפסיכולוג מסביר: מעבר חברתי הוא אסטרטגיה עם תאריך תפוגה. זו אסטרטגיה לטווח קצר עם השלכות ארוכות טווח. זה עובד בקלות עבור ילדים צעירים – לפני גיל ההתבגרות ניתן לא להבחין האם הם בן או בת. הילד הצעיר שעושה מעבר חברתי, שכולם מתייחסים אליו כאל בן המין השני, הואיל והוא קטן הוא מאמין שכך הם הדברים. אבל בטווח הארוך, זה יוצר בעיה בלתי הפיכה. גיל ההתבגרות עומד להגיע, והילד שעבר מעבר מגדרי חברתי נקלע למצב בלתי אפשרי. אמרו לו כל החיים שהוא ילדה (וכל מי שאומר שהוא לא אז הוא טרנספובי), אבל הגוף שלו יודע אחרת.
המעבר החברתי גורם למעשה בטווח הארוך למצוקה גדולה יותר, הוא מנתק את הילד מהמין הביולוגי שלו, קובע דפוסים של הכחשה וסודות, מגדל את הילד לשנוא את הגוף שלו, לחוות יאוש לנוכח השתנות הגוף, להאמין כאילו הוא יכול לשנות מין, לחיות בעולם לא מציאותי. את השנים שהושקעו בהכחשת המציאות הביולוגית אפשר היה להשקיע במקום זה בלעזור לילד ללמוד להתרגל למציאות הביולוגית שלו, להסביר לו שאינו יכול לשנות את המין שלו, וללמד אותו שהוא יכול לבטא את עצמו בכל דרך שירצה, באופן בלתי תלוי במין שלו.