המסר שלנו הוא לחשוב, לחשוב יחד איתם, מתוך אמפטיה, מתוך דאגה לעתידם

מאת: ד"ר יוסי הטב, פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי ילדים ונוער

מובאים פה דברים שנשא ד"ר יוסי הטב, פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי ילדים ונוער, בפתח הדיון שלנו עם ועדה של הפ"י בתאריך 5.7.23 אליה הוזמנו להציג את עמדתנו בעקבות תגובה שכתבנו לנייר עמדה של הפ"י. אנו מודים מקרב לב לד"ר הטב היקר על הדברים שאמר ועל רשותו לפרסם אותם. 

אחרי שד"ר הטב נשא דברים, הצגנו בפני הפ"י גם עמדה אתית, עמדה מחקרית, ועמדה פסיכותרפויטית. 

אני רוצה לברך על המפגש הזה שהוא מאוד חשוב לנו ומחבר אותנו בהיותנו כולנו אנשים של טיפול, אנשים שדואגים לילדים ולנוער, במיוחד לאלה שנמצאים במצוקה כל כך כואבת, כל כך נוראית, כמו הדיספוריה המגדרית. 

כל מי שהיה חושב, וניסיתי - מתוך אמפטיה - לחשוב - איך זה לחוות את עצמו בכפילות הזאת - הבלתי נסבלת, באמת סבל מאוד גדול ומחייב אותנו קודם כל לאמפטיה ולחשיבה, לחשוב איך לעזור לאנשים האלה.  

הבחירה הזו, שדווקא בדיספוריה הזו בין הגוף והנפש, הם מחליטים לפנות לשינויים בגוף, אנחנו כאנשי בריאות הנפש, אנחנו מעריכים בכל זאת את ההשפעה הנפשית בדבר, וזה גם מעלה שאלה. 

מה שחשוב והיות והדברים הם כל כך מורכבים, המסר שלנו בראש ובראשונה הוא לחשוב, לחשוב יחד איתם, מתוך אמפטיה, מתוך דאגה לעתידם. 

לאור הממצאים שיתן לנו פרופ' בר אילן, אלו שאחרי כל הטיפול, (זה לא טיפול אלא ההתערבות ההורמונלית או הכירורגית), חוזרים בהם ומצטערים אבל אז זה מאוחר מידי. הגוף שלהם כבר סובל, סבל, הוא כבר לא אותו גוף שהם היו ושהם קיוו להיות. 

ולכן, לו היה רק אחד כזה, זה מחייב אותנו כמטפלים וכדואגים לילדים ולנוער לחשוב יחד איתם ולא לרוץ יחד איתם ולפעמים אפילו עם הוריהם מהר מאוד לטיפול הורמונלי או כירורגי בתיקווה שזה יפתור את כל הבעיות ולתמיד. זה לא ככה. לצערם ולצערנו.

אז לכן המיפגש הזה מאוד חשוב. זה לא עניין של מי ישכנע את מי. אנחנו לא במאבק . אנחנו ביחד בדאגה משותפת לעזור לאוכלוסיה הזאתי, שהיתה מאוד קטנה ונהייתה פתאום כל כך גדולה וזה מחייב אותנו להתגייסות משותפת.